יצא לכם פעם לחזור הביתה אחרי טיול ארוך מאוד באוהלים, ולהרגיש כמה זה נעים שיש סוף סוף מקום קבוע ונוח? זה בדיוק מה שהרגישו בני ישראל. אחרי ארבע עשרה שנים שבהן הם נלחמו וחילקו את הארץ, והמשכן שלהם נדד ממקום למקום במחנה זמני, הגיע הזמן למצוא לה' ולמשכן בית קבוע בארץ ישראל.
כל העם, גם אנשים שלא היו חיילים בצבא, התאספו יחד ונסעו לעיר שילה, ועל כך נאמר וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה. הם באו במיוחד כדי לחלוק כבוד לרגע המרגש שבו מקימים את המשכן במקומו החדש. כשהם הגיעו, וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד. המשכן שהוקם בשילה היה מיוחד מאוד. הוא לא היה רק אוהל כמו שהיה להם במדבר, אבל הוא גם לא היה בניין רגיל. החלק התחתון שלו היה בנוי מקירות של אבנים חזקות, אבל במקום תקרה רגילה, פרסו מלמעלה את היריעות המקוריות של האוהל. בגלל השילוב המיוחד הזה, לפעמים קראו למקום "בית" ולפעמים קראו לו "אוהל". מרגע שהמשכן הקבוע הוקם שם, היה מותר להקריב קורבנות רק בו, והוא עמד בשילה מאות שנים.
הסיבה שהם יכלו להקים את המשכן הקבוע דווקא עכשיו היא שוְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם. עד לאותו זמן, ארון הברית נדד עם העם ויצא איתם לקרבות. אבל כעת המלחמות הגדולות הסתיימו והיה שקט. לא היה צורך לנדוד יותר, והארץ הפתוחה והשלווה הייתה מוכנה כדי שיוכלו להמשיך לחלק אותה בנחת לשאר השבטים שעוד לא קיבלו את השטח שלהם.