יהושע, פרק כ״ד, פסוק ט״ו

עם ישראל ניצב בנקודת הכרעה בארצו החדשה, ויהושע מציב בפניו דרישה רטורית נוקבת להחליט אֶת מִי תַעֲבֹדוּן, מתוך ידיעה שהעמדתם במבחן תחזק את אמונתם ותרחיק אותם מעבודה זרה. כדי להתמודד עם הפיתוי להסתמך על כוחות הטבע או להידמות לגויים, הוא מציג בפניהם שתי חלופות מופרכות: חזרה לאלילי העבר מֵעֵבֶר הַנָּהָר שמהם הורחק אברהם, או אימוץ אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי שכבר הוכיחו את אפסותם כשלא הצליחו להגן על עובדיהם מפני כיבוש הארץ. את נאומו הוא חותם בהצהרה אישית נחרצת, וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת ה', המבטאת אמונה צרופה שאינה תלויה בהשפעות סביבתיות. דוגמה אישית זו נועדה להבהיר כי משפחתו לא תיגרר אחר אמונות טפלות, ובכך לעודד את העם כולו לקבל על עצמו מחדש ובאופן מוחלט את עול מלכות שמים.