יהושע, פרק כ״ד, פסוק ב׳

שורשיו הקדומים של עם ישראל החלו בנקודת פתיחה שפלה הרחק מארץ ישראל, כאשר מֵעוֹלָם, בראשית ימי האומה, יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם באזור נהר פרת המכונה בְּעֵבֶר הַנָּהָר. בסביבה זו, שלא הייתה ראויה להשראת שכינה, חי תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, ומשפחה זו הייתה שקועה עמוק באמונות כוזבות כך שוַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. אזכור עבר בעייתי זה נועד להדגיש את חסדו הגדול של ה', אשר בחר להוציא את אברהם מתוך סביבתו השלילית ולהעביר את זרעו תהליך של זיכוך רוחני. בנוסף, הדברים נאמרים כדי להזהיר את העם שלא יצדיקו עבודה זרה בטענה שכך נהגו אבותיהם, ולהבהיר כי אבהות וייחוס בעם ישראל מבוססים על הכשרה רוחנית ולא רק על קשר דם ביולוגי.