בנאומו לעם, יהושע חוזר אחורה אל שורשיו הקדומים של עם ישראל, ומזכיר להם את נקודת ההתחלה השפלה והפגומה שממנה צמחו. חזרה היסטורית זו נועדה להדגיש את החסד העצום שעשה ה׳ עם העם לאורך הדורות ואת התהליך הרוחני העמוק שעברו.
הפסוק פותח בציון המיקום הגיאוגרפי: בְּעֵבֶר הַנָּהָר, הכוונה היא לנהר פרת, והמילה מֵעוֹלָם מציינת ששם היה המקור והראשית של עם ישראל [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, מיקום זה לא היה ראוי להשראת שכינה, שכן רק ארץ ישראל מסוגלת להצמיח קדושה [מלבי"ם].
יהושע ממשיך ומתאר את ייחוסם הבעייתי של האבות: תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר. אברהם היה מוקף בהשפעות שליליות, כאדם המוקף בקוצים, הן מצד אביו והן מצד אחיו [מלבי"ם]. המילים וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים מבארות כי בני משפחה זו היו שקועים עמוק באמונות הכוזבות של שכניהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. תרח ונחור בנו עבדו עבודה זרה באופן פעיל, ואילו האח השלישי, הרן, אינו מוזכר בפסוק משום שלא נקט עמדה ברורה, אלא המתין לראות מי ינצח במאבק האמונה [אלשיך].
הפרשנים מציגים מספר סיבות לכך שיהושע בחר לפתוח את דבריו בתיאור שלילי זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדבר בא להבליט את חסדו הגדול של ה׳, אשר בחר באברהם מתוך סביבה של טועים, הבדיל אותו מהם והביאו לארץ כנען כדי להביא את זרעו לשלמות רוחנית. בנוסף, התיאור נועד להסביר כי יצירת אומה שלמה הראויה לקשר עם ה׳ הצריכה תהליך של זיכוך והסרת קליפות מהאבות, שלא היו ראויים לכך מצד מקומם, ייחוסם ומעשיהם [מלבי"ם].
גישה נוספת מציעה כי אזכור עברם של האבות נועד להזהיר את העם ולהעביר מסר על מהות הזהות הישראלית. יהושע מבקש למנוע מצב שבו בני ישראל יצדיקו עבודה זרה בטענה שכך נהגו אבותיהם בעבר. לכן הוא מבהיר כי יש להבחין בין אבהות ביולוגית טבעית לבין אבהות רוחנית. התואר אב בעם ישראל אינו מוענק על בסיס קשר דם, אלא על בסיס הכשרה נפשית ורוחנית. משום כך, אברהם לבדו נחשב לאבי האומה, ואילו תרח, למרות היותו האב הביולוגי, מופקע משרשרת הייחוס הרוחנית של העם [אלשיך].