מעמד חידוש הברית בשכם מהווה נקודת הכרעה שבה העם מקבל על עצמו את עבודת ה׳ מתוך בחירה חופשית ומלאה, ולא מתוך אילוץ. יהושע מבקש לקבע את ההחלטה הזו לדורות, ולכן הוא מציב את העם עצמו כעדות להתחייבותו.
הקביעה עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם משמעותה שאין צורך בגורם חיצוני; בני ישראל הם עדי עצמם לכך שבחרו בה׳, ובתגובתם וַיֹּאמְרוּ עֵדִים הם מאשרים ומקבלים על עצמם עדות זו [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לצד ההבנה הפשוטה, יש המפרשים כי העדות הפנימית של האדם מורכבת מנשמתו ומגופו. הנשמה שמקורה בשמיים והגוף שמקורו בארץ משמשים כעדים, בדומה לקריאה ההיסטורית לשמיים ולארץ להעיד בעם [רד"ק].
אופי הבחירה מודגש במילים כִּי אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת ה' לַעֲבֹד אוֹתוֹ. זוהי בחירה שכלית וטהורה שנועדה לעבוד את ה׳ לשמו, ולא מתוך רצון להשיג שכר או להימנע מעונש. אדם העובד על מנת לקבל פרס אינו עובד באמת את ה׳ אלא את עצמו, ואילו כאן העם מצהיר על עבודה נקייה מאינטרסים אישיים [מלבי"ם].
דרישתו התקיפה של יהושע מהעם להעיד על עצמו נובעת מראיית הנולד. יהושע צפה שבעתיד, בימי הנביא יחזקאל, בני ישראל יבקשו להתנער מהברית ויאמרו כי ברצונם להיות ככל הגויים. הם היו עלולים לטעון שהברית שכרתו בימי משה נעשתה רק כאינטרס זמני כדי שיוכלו להיכנס לארץ ישראל, ולכן אינה מחייבת אותם יותר. כדי למנוע טענה זו, יהושע מכביד עליהם ומחתים אותם על הברית מחדש כעת, כשהם כבר יושבים בתוך הארץ. קבלה מחודשת זו שומטת את התירוץ העתידי, ומבטיחה שהברית שרירה וקיימת לנצח [רש"י].