האיום על עם ישראל בעבר הירדן לא התבטא רק בעימותים צבאיים רגילים, אלא גם במערכות רוחניות ותודעתיות. כאשר בוחנים את ההיסטוריה המקראית, עולה קושי מתוך התיאור שבו בלק וַיִּלָּחֶם בישראל, שכן ידוע כי בלק מעולם לא יצא למערכה צבאית גלויה נגד העם.
הפרשנים מסכימים כי המילה וַיִּלָּחֶם אינה מתארת מלחמה אנושית קונבנציונלית המנוהלת באמצעות חרבות, חניתות או כוח פרשים. למעשה, הכתוב עצמו מסביר מיד לאחר מכן את אופי המערכה: וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם. זו הייתה מלחמה שניטשה באמצעות הפה וכוח הדיבור. עצם זימונו של בלעם במטרה להטיל קללה על ישראל היווה סכנה ממשית, והמאבק הזה שקול לחלוטין לאיום של מלחמה צבאית לכל דבר [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מזאת, הכתוב מחשיב את עצם המחשבה והתכנון של בלק כמעשה של ממש, שכן ניכר ממעשיו שאילו היה בכוחו להילחם פיזית בישראל, הוא היה עושה זאת ללא היסוס [רד"ק].
התערבותו של ה׳ במערכה יוצאת דופן זו, שבה סיכל את תוכניתו של בלק והפך את הקללה לברכה, נועדה לשרת מטרה כפולה. מצד אחד, הברכה נועדה להטיל אימה ופחד על שאר אומות העולם ששמעו את נבואותיו של בלעם על ישראל. מצד שני, הייתה כאן חוכמה אלוהית שנועדה למנוע טעות היסטורית ותיאולוגית: סמוך לאירוע זה פרצה מגפה קשה בעם בעקבות חטא בעל פעור. אילו בלעם אכן היה מצליח לקלל את ישראל, היו אומות העולם, ואולי אף בני ישראל עצמם, עלולים לטעות ולייחס את פרוץ המגפה לכוח קללתו של בלעם, ולא לראות בה עונש ישיר מאת ה׳ על מעשיהם. הפיכת הקללה לברכה הבהירה כי ההשגחה העליונה היא זו שמכוונת את המאורעות [אברבנאל].