תגובת העם לקריאתו של יהושע היא מהירה, נחרצת וחד-משמעית. אל מול הברירה במי לבחור, ההמון מגיב בהצהרת נאמנות קולקטיבית לה', תוך דחייה מוחלטת של רעיון העבודה הזרה.
התגובה מתאפיינת בתחושת התמרמרות ופליאה מצד העם על עצם המחשבה שייתכן כי יעבדו עבודה זרה [ביאור שטיינזלץ]. מענה זה מגיע ישירות מן ההמון, שעונה יחד בערבוביה ובאופן ספונטני, מבלי להותיר מקום לזקנים, לשופטים ולמנהיגים להשיב ראשונים [אברבנאל].
באומרם חלילה לנו מעזוב את ה', העם מביע עד כמה המעשה בלתי נתפס בעיניהם לאחר שזכו לראות את הטובות והנפלאות שהעניק להם ה' [רלב"ג]. עם זאת, ישנה גישה המזהה בדבריהם כוונה מורכבת יותר: הצהרת העם שלא לעזוב את ה' משמעותה המקורית הייתה שהם ימשיכו להאמין בו, אך ישתמשו בעבודה זרה כאמצעי תיווך בלבד. תפיסה זו נדחית בהמשך על ידי יהושע, שמבהיר כי עבודה זרה כאמצעי תוביל בהכרח לנטישה מוחלטת של ה' ולהכשלת אחרים, עד שהעם מתרצה ומקבל על עצמו עבודה ישירה ללא מתווכים [חומת אנך]. בקו מחשבה נוסף, העם טוען כי גם אם טרם הסירו לחלוטין את אלילי הכסף והזהב שברשותם, אין סכנה שיעזבו את ה' בעתיד, שכן הם מבינים שאלו אֱלֹהִים אֲחֵרִים – כלומר, אלוהויות שיישארו תמיד זרות ומנוכרות לאלו שקוראים אליהן. מעבר לכך, הם מכירים בגיחוך שבעבודת אלילים מארצות שה' חילץ אותם מהן, שהרי אלילים אלו לא הצליחו להגן אפילו על עובדיהם המקוריים [אלשיך].
הפרשנים מסכימים כי סירובם של ישראל לעזוב את ה' נשען על ארבעה טעמים וחיובים מרכזיים:
הראשון הוא עצם החיוב והקניין. ה' העלה אותם מבית עבדים במצרים, ובכך שפדה אותם, קנה אותם לעצמו כעבדים. הם מזכירים גם את עצמם וגם את אבותיהם, שכן חובה על אדם לראות את עצמו כאילו הוא אישית יצא ממצרים.
הטעם השני נובע מיראת הרוממות לנוכח כוחו של ה'. הם ראו במו עיניהם אותות גדולים ששינו את מערכות הטבע, כמו בקיעת הירדן, נפילת חומות יריחו ועמידת השמש בגבעון.
הטעם השלישי מבוסס על התועלת וההגנה. ה' שמר עליהם בדרכים מסוכנות ובתוך עמים עוינים כשם שאב שומר על בנו, ואין כל היגיון לעזוב מקור של מים חיים.
הטעם הרביעי קשור בגירוש עמי הארץ מפניהם ונתינתה לישראל, לצד יראת הנזק שייגרם להם אם יפנו עורף.
מתוך כל הסיבות הללו, העם מסיק כי כשם שיהושע הצהיר שהוא וביתו יעבדו את ה', כך גם הם מקבלים על עצמם את אותה המחויבות בדיוק.