הגעתם של בני ישראל אל עבר הירדן המזרחי מסמנת שלב מכריע בדרכם, שבו הם מתמודדים מול כוחות חזקים ומבוססים. הניצחון במערכה זו אינו מוצג כהישג צבאי רגיל, אלא כהתערבות אלוהית מקיפה הפועלת במקביל במישור הטבעי והעל טבעי, ומבטיחה את ירושת הארץ.
המילה הפותחת וָאָבִיא נכתבת במסורת הטקסט עם האות ה' בסופה, אך נקראת בלעדיה. למרות הבדל זה בין הכתיב לקרי, משמעות המילה נותרת זהה לחלוטין [מנחת שי, רד"ק].
כאשר ה' מביא את העם אל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי, הכוונה היא לשטחים שבעבר הירדן המזרחי. האויבים שיוצאים למאבק, עליהם נאמר וַיִּלָּחֲמוּ אִתְּכֶם, הם למעשה מלכי האמורי, סיחון ועוג [ביאור שטיינזלץ].
מערכה זו התאפיינה בשני סוגים של מלחמות שהתרחשו במקביל. מצד אחד, התנהלה מלחמה אנושית וטבעית בכוח הזרוע [מלבי"ם]. מצד שני, התחולל מאבק על טבעי שבו ה' לחם עבור ישראל. מסירת האמורי בידי העם נעשתה תחילה על ידי פגיעה בשר הרוחני שלהם בשמיים, מה שהכריע את המערכה הארצית [אלשיך].
ההבטחה וָאַשְׁמִידֵם מִפְּנֵיכֶם מדגישה את הפעולה האלוהית הישירה והמוחלטת. הניצחון כולו לא הושג בכוח החרב והקשת של בני ישראל, אלא בהשגחה ניסית. השמדה זו כללה גם את אותם לוחמים ששרדו את הקרבות וניסו להסתתר במערות של נחלי ארנון, אך ה' הכחיד גם אותם מפני העם [אלשיך].