הצהרת הנאמנות של העם לה' נשענת על חיבור ישיר בין פעולותיו ההיסטוריות לבין המחויבות שלהם כלפיו. העם מכיר בחסד ובאהבה שהעניק להם ה' כאשר הלך עמהם והדריך אותם, ומתוך כך הם מסיקים כי עזיבתו כעת היא בלתי אפשרית [ביאור שטיינזלץ].
תשובת העם מהווה מענה הגיוני וישיר לאפשרויות שהציג בפניהם יהושע קודם לכן. כאשר יהושע העלה את האפשרות שיעבדו את אלוהי מצרים או את אלוהי האמורי, העם משיב בהחלטיות: אין כל היגיון לעבוד את אלוהי האמורי, שהרי ה' גירש את העם האמורי מפניהם, ואין סיבה לעבוד את אלוהי מצרים, שהרי ה' הושיע אותם מידם. בנוסף, העם מבין את ההשלכות של ישיבתם בארץ; הם מכירים בכך שאם יאמצו את מעשי העמים שגורשו, הארץ תקיא גם אותם בדיוק כפי שהקיאה את הגויים שקדמו להם [מלבי"ם].
על רקע זה מצהיר העם גַּם אֲנַחְנוּ, כלומר, אנו מקבלים על עצמנו את עבודת ה' בדיוק כפי שהצהרת שאתה וביתך תעשו [מצודת דוד].
בנוגע למילה יֹשֵׁב, חוקרי המסורה מבהירים מתוך בחינת המסורות כי על פי כתבי יד עתיקים ומדויקים, מילה זו צריכה להיכתב בכתיב חסר, ללא האות וי"ו, וזאת בניגוד לטעויות דפוס שהשתרשו במהדורות מסוימות לאורך השנים [מנחת שי].