הפסוק חותם את התיאור הכללי של השגחת ה' על עם ישראל, בחירתו בהם וגאולתם החל מתקופת האבות. בני ישראל נכנסו לארץ מיושבת ולערים בנויות, ולא נדרשו להקים את מקומות היישוב מחדש [ביאור שטיינזלץ].
עולה השאלה מדוע ה' העדיף לתת לעם ישראל ארץ שכבר יושבה ועובדה על ידי עמים אחרים, ובכך לחשוף אותם לטענת הגויים כי הם גוזלים נחלה של אחרים, במקום לתת להם ארץ ריקה. התשובה לכך רמוזה באות וי"ו שבמילה וָאֶתֵּן, המעידה על נתינה כפולה: ה' נתן את הארץ תחילה לאומות, ולאחר מכן חזר ונתן אותה לישראל. מהלך זה נועד להדגיש שהארץ כולה שייכת לה', וכן לאפשר לעם ישראל לקבל מתנה מוגמרת ולרשת את עמלם של הגויים מבלי שיצטרכו לטרוח בעצמם [אלשיך].
אמנם בני ישראל עדיין נדרשו לעמול ולזרוע תבואה שנתית, אך הפסוק מדגיש כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נְטַעְתֶּם כדי להבהיר שלפחות בכל הנוגע לאילנות אלו, הדורשים יגיעה רבה והמתנה ממושכת, הם קיבלו אותם מן המוכן [אלשיך]. המילים אַתֶּם אֹכְלִים באות ללמד כי בני ישראל זכו לאכול ישירות את פריהם של אותם כרמים וזיתים שניטעו על ידי יושבי הארץ הקודמים [מצודת דוד].