חתימת מסכת חייו של מנהיג ישראל מהווה נקודת שיא שבה הוא זוכה להכרה רוחנית עליונה, המשתווה לזו של קודמו. המילים וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מצביעות על כך שמותו התרחש מיד בסמוך לאירועים הקודמים, אך מעבר לכך הן מבטאות מציאות חדשה שנוצרה [אלשיך, אברבנאל]. לאורך דרכו ובתחילת הספר, יהושע לא זכה לתואר זה, אולם כעת, לאחר שהשלים את ייעודו במלואו – עשיית הנסים, הנהגת המלחמות, חלוקת הארץ, הדרכת העם וכריתת הברית עמם – הוא קונה לעצמו מעמד חדש ונקרא עֶבֶד ה' [אלשיך].
הפרשנים מסכימים כי כינוי זה ניתן ליהושע בשעת מותו כאות כבוד מיוחד, ובכך הוא מושווה למדרגתו של משה רבו שנקרא אף הוא בתואר זה במותו. אף על פי שדמותו של יהושע לא קרנה באותו אופן כפי שקרנו פניו של משה, מבחינה מהותית הוא התעלה ממעמד של משרת משה בלבד למעמד הרם של משרת ה' [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
הציון כי יהושע מת בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים מלמד, על פי מסורת חכמים, כי תקופת הנהגתו את עם ישראל נמשכה כשלושים שנה [ביאור שטיינזלץ].
בהמשך ישיר למותו, נידונה גם סוגיית קבורתו. מתיאור הקבורה בגבול נחלתו נלמד המנהג שהיה רווח לקבור את המתים מחוץ לשטח העיר [אברבנאל]. שמה של עיר קבורתו, המופיעה במקרא כ"תמנת סרח" ובספר שופטים כ"תמנת חרס" (בשינוי סדר האותיות בדומה למילים כבש וכשב), רומז על פי דרשות חכמים לנס עמידת השמש שעשה יהושע בגבעון, שכן המילה "חרס" משמעותה שמש. בנוסף, האזכור של "הר געש" בהקשר לקבורתו נדרש על ידי חכמים כביטוי לכעסו של ההר, שרצה להגעיש ולפגוע בישראל משום שלא חלקו ליהושע את הכבוד הראוי לו ולא הספידו אותו כהלכה טרם קבורתו [אברבנאל].