ברגעי המשבר על שפת ים סוף, מתגלה התערבותו הישירה של ה' המפרידה בין מחנות האויבים, הופכת את איתני הטבע לכלי נשק, ומובילה את העם לתקופת עיצוב ארוכה במדבר.
כאשר בני ישראל רואים את הסכנה המתקרבת, הם צועקים אל ה'. יש המבארים כי זעקה זו לא נבעה רק מהאיום הפיזי, אלא מכך שראו את שרו הרוחני של מצרים נוסע אחריהם [אלשיך]. בתגובה לזעקתם, ה' מציב מַאֲפֵל – ענן וחושך [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המאפל אינו סתם חושך, אלא כוח פעיל המסתיר את האור [מלבי"ם]. לחושך זה היה תפקיד כפול: ראשית, הוא חצץ בין המחנות ומנע מהמצרים לתקוף בטרם הספיקו כל בני ישראל להיכנס לים [אלשיך]. שנית, החושך עיוור את המצרים כך שלא הבחינו בנס בקיעת הים. אילו היו רואים שישראל הולכים ביבשה בתוך הים, היו נרתעים לאחור. החשכה גרמה להם לדהור פנימה אל תוך הים מבלי לדעת היכן הם נמצאים, וכך טבעו [מצודת דוד].
הפסוק משתמש בלשון יחיד במילים וַיָּבֵא עָלָיו אֶת הַיָּם. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהכוונה לפרעה או לאומה המצרית כולה כגוף אחד [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש הדורשים זאת על כל חייל מצרי בנפרד – הים פעל באופן אקטיבי נגד כל יחיד, ואם מצרי ניסה לברוח ולא להיכנס לים, גל היה רודף אחריו, שוטף וקולט אותו [רש"י, רד"ק]. מנגד, גישה רוחנית מפרשת כי המילה "עליו" מכוונת לשרו של מצרים. שר רוחני אינו יכול לטבוע במים גשמיים, ולכן הכוונה היא שה' הכניע אותו ב"ים העליון", כלומר על ידי כוח השכינה [אלשיך].
לאחר מכן נאמר וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם. בני ישראל לא ניזונו משמועות, אלא חזו במו עיניהם בשבירת כוחם של המצרים ובגופותיהם הנפלטות אל החוף לאחר שטבעו [ביאור שטיינזלץ]. בנוסף לראייה הפיזית, הם אף זכו לראייה רוחנית מיוחדת שאפשרה להם לראות את מפלת שרו הרוחני של מצרים [אלשיך].
למרות הראייה החושית והניסים העצומים, הפסוק מסתיים במעבר למציאות ארוכה וקשה – וַתֵּשְׁבוּ בַמִּדְבָּר יָמִים רַבִּים. הסיבה לכך היא שלמרות שראו את גבורת ה', אמונתם עדיין לא הייתה שלמה. ה' הוצרך להניע אותם ארבעים שנה במדבר כדי לנקות ולטהר אותם מטומאת מצרים [מלבי"ם]. מנקודת מבט נוספת, השהות במדבר מהווה המשך ישיר להפגנת השליטה האלוהית בטבע. כשם שה' שלט ביסוד האוויר באמצעות המאפל וביסוד המים באמצעות הים, כך הוא הגן עליהם במדבר מפני נחשים ועקרבים המקבילים ליסוד האש, ואפשר להם לשבת בבטחה במקום סכנה מובהק [אלשיך].