יהושע, פרק כ״ד, פסוק ז׳

הייתם פעם במצב שבו הרגשתם שאין לכם לאן לברוח? תארו לעצמכם את בני ישראל עומדים על שפת ים סוף, כשמאחוריהם רודף צבא מצרים. מרוב פחד הם צועקים אל ה' שיעזור להם. ה' מיד מתערב ושם ביניהם לבין המצרים מַאֲפֵל, שזה בעצם ענן של חושך כבד מאוד. לחושך הזה היה תפקיד כפול וחשוב. קודם כל, הוא הפריד בין המחנות וגרם לכך שהמצרים לא יוכלו לתקוף את בני ישראל בזמן שהם נכנסים אל הים. שנית, החושך פשוט עיוור את המצרים, כך שהם לא יכלו לראות שהים נבקע לשניים. הרי אם הם היו רואים שבני ישראל הולכים בתוך הים על יבשה, הם בטח היו נבהלים ובורחים אחורה. בגלל החושך, הם דהרו פנימה אל תוך הים בלי לדעת היכן הם נמצאים. בשלב הזה הכתוב אומר וַיָּבֵא עָלָיו אֶת הַיָּם. המילה "עליו" כתובה בלשון יחיד, והכוונה היא לכל הצבא המצרי כאילו הוא גוף אחד שלם שהים סגר עליו. בני ישראל לא רק שמעו סיפורים על מה שקרה, אלא המילים וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם מספרות לנו שהם ממש חזו במו עיניהם כיצד ה' שבר את הכוח של המצרים והציל אותם. אחרי הנס העצום הזה, התחילה תקופה חדשה ומרתקת של וַתֵּשְׁבוּ בַמִּדְבָּר יָמִים רַבִּים. למה הם היו צריכים להישאר כל כך הרבה זמן במדבר? ה' רצה להעביר אותם תהליך של ניקוי מכל מה שלמדו במצרים, ולחזק את האמונה שלהם. בנוסף, השהות הארוכה הראתה לעם כיצד ה' ממשיך להגן עליהם גם בסביבה מסוכנת שיש בה נחשים ועקרבים, ושומר עליהם כדי שיוכלו לשבת שם בביטחון.