חשבתם פעם כמה מרגש זה לקיים הבטחה עתיקה שעברה מדור לדור? בסוף ספר יהושע, בני ישראל סוגרים מעגל היסטורי מרגש שהתחיל מזמן. אחרי כל שנות הנדודים במדבר, הם סוף סוף מקיימים את השבועה שיוסף השביע את האחים שלו לפני מותו, ומביאים אותו לקבורה בארץ כנען. כשקוראים את המילים אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אפשר להתפלא: הרי משה רבנו הוא זה שהוציא את העצמות ממצרים, אז למה כתוב שבני ישראל העלו אותן? התשובה היא שמכיוון שמשה נפטר במדבר ולא הספיק להכניס את העצמות לארץ ישראל, בני ישראל הם אלו שהשלימו את המשימה. חכמים מלמדים אותנו שכל מצווה נקראת על שם מי שמסיים אותה.
בני ישראל בחרו לקבור את יוסף דווקא בעיר שכם, מכיוון שהיא הייתה שייכת לשבט אפרים, בנו של יוסף, וזה היה כבוד גדול עבורו להיקבר שם. הוא נקבר בְּחֶלְקַת השדה, כלומר באחוזת השדה שאותה קנה יעקב אביו בעבר. יעקב שילם על השדה במאה קְשִׂיטָה, שזהו שם של מטבע עתיק או צאן ששימשו אז כאמצעי תשלום.
בסוף מסופר על העצמות וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה. מעבר לכך שהשדה הפך לשטח שלהם, בני יוסף הרגישו שעצמותיו של סבא שלהם, יוסף הצדיק, הן הירושה הכי טובה ויקרה שהם יכלו לקבל. הם ראו זכות עצומה בכך שהוא קבור אצלם, והאמינו שהמעשים הטובים שלו ישמרו ויגנו עליהם תמיד.