סיומו של ספר יהושע סוגר מעגל היסטורי ורוחני שהחל עוד בספר בראשית. לאחר שנות נדודים, ייסורים וסבל במדבר, בני ישראל משלימים את קיום השבועה שהשביע יוסף את אחיו לפני מותו, ומביאים אותו למנוחת עולמים בארץ כנען [ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מציין אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אף על פי שמי שהוציא את העצמות ממצרים בפועל היה משה. הפרשנים מסבירים כי מכיוון שמשה נפטר במדבר ולא זכה להכניסן לארץ, המצווה נקראת על שמם של בני ישראל שהשלימו אותה, שכן כל מצווה נקראת על שם מי שגומר אותה [רד"ק, מצודת דוד].
הבחירה לקבור את יוסף דווקא בעיר שכם מוסברת בכמה רבדים. ברובד הפשט, שכם נפלה בחלקו של שבט אפרים, בנו של יוסף, והיה זה לכבודו להיקבר בנחלה הראשונה שקנה יעקב אביו בארץ ישראל. המילה בְּחֶלְקַת מתארת אחוזת שדה, והמילה קְשִׂיטָה מציינת את אמצעי התשלום בו השתמש יעקב – מטבע מסוים או צאן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, יעקב עצמו רמז ליוסף שייקבר שם כאשר אמר לו בברכתו "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" [רד"ק, אברבנאל].
ברובד הדרש, הקבורה בשכם מהווה סגירת מעגל ותיקון היסטורי לחטא מכירת יוסף, על פי העיקרון: משכם גנבו אותו, ולכן לשם ראוי שיחזירו אותו [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. חזרה זו נחשבת להשבת גזילה שלמה ותקפה מבחינה משפטית, למרות שהגוף השתנה מאדם חי לעצמות מתות. הסיבה לכך היא שיוסף עצמו, עוד בחייו, כינה את עצמו בשם "עצמות" כאשר השביע את אחיו ("והעליתם את עצמותי"), ולכן לא חל כאן שינוי מהותי בשם המונע את החזרת ה"גזילה" [חנוכת התורה].
מעשה זה של השבטים טמן בחובו חרטה עמוקה. מכיוון שהשדה נקנה בכספו של יעקב, הוא היה אמור להתחלק כירושה שווה בשווה בין כל השבטים. ויתורם של כלל השבטים על חלקם בשדה זה לטובת בני יוסף בלבד, שימש כפיצוי והוראת חרטה על הכסף שהרוויחו ממכירתו בעבר [אלשיך].
בסיום הפסוק נאמר וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה. מעבר למשמעות הפשוטה שחלקת השדה הפכה לנחלתם [ביאור שטיינזלץ], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעצמות עצמן נחשבו בעיני בני יוסף כנחלה טובה ויקרה מכל. הם החזיקו בעצמות הצדיק וראו זכות עצומה בכך שהוא קבור בחלקתם, מתוך אמונה שצדקתו של יוסף תעמוד להם ותגן עליהם לעד [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].