לקראת סיום הנהגתו, בוחר יהושע בטקטיקה רטורית וחינוכית מפתיעה. במקום לעודד את העם לעבוד את ה', הוא מציב בפניהם אתגר ומזהיר אותם מפני הקושי העצום שבדבר. מטרתו של יהושע אינה לייאש את העם, אלא לבחון את כוונותיהם הנסתרות, לעורר אותם להחלטה מודעת, ולקשור אותם בברית חזקה ועמוקה יותר.
כאשר יהושע אומר לֹא תוּכְלוּ לעבוד את ה', הוא משתמש בלשון של התגרות מכוונת. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שיהושע מבקש להעמיד את העם במבחן, כאילו הבחירה נתונה לחלוטין בידם, כדי להוציא מהם התחייבות נחרצת ולייצר הרחקה מוחלטת מעבודה זרה [מצודת דוד, רלב"ג]. הוא מבהיר להם שאי אפשר להתפשר עם ה', ובשונה מאלוהויות אחרות שאפשר לרצות או לשחד, עבודת ה' דורשת בלעדיות מוחלטת [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המדגישים כי יהושע מציג תמונה מחמירה במכוון, אף על פי שהעם ידע שעבודת ה' אינה בלתי אפשרית ושהוא אל סלחן, וזאת כדי למנוע מהם שאננות ותחושה שאין להם צורך בכפרה [אברבנאל].
את הקושי בעבודת ה' מנמק יהושע בכך שאֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא. השימוש בלשון רבים במילה קְדֹשִׁים נועד לבטא אדנות, שררה וסמכות [רש"י], וכן להוות לשון של תפארת וגדולה [רד"ק]. מעבר לכך, המשמעות היא שה' קדוש בכל סוגי הקדושות, ולכן נדרשת זהירות עצומה בעבודתו [מצודת דוד], שהרי אלוקים קדושים תובע שגם עובדיו יהיו אנשים קדושים [ביאור שטיינזלץ].
יהושע ממשיך ומזהיר כי ה' הוא אֵל קַנּוֹא, כלומר אל שנוקם ומתנקם בעוברי רצונו [מצודת ציון, מצודת דוד]. בשל כך, הוא לֹא יִשָּׂא, לא יסלח ולא יכפר, על חטאי העם. האזהרה מפורטת לשני סוגי עוונות: לְפִשְׁעֲכֶם, המכוון למעשים שנעשים במזיד ומתוך מודעות לחומרת העוון, וּלְחַטֹּאותֵיכֶם, המתייחס לחטאים שנעשים מתוך סכלות וחוסר ידיעה [אלשיך]. האזהרה חמורה במיוחד משום שאם העם יפנה לעבודה זרה לאחר כל הטובה שה' גמל עמם, כפיות הטובה שלהם תוביל לענישה קשה ולכיליון [רלב"ג, אברבנאל].