ההיסטוריה של משפחת האבות רצופה בפיצולים, כאשר בכל דור נבחר הזרע שימשיך את הייעוד האלוהי. תהליך זה מגיע לשיאו בחלוקת הדרכים בין בניו של יצחק, המציגה ניגוד חריף בין ירושה חומרית מיידית לבין מסלול ארוך של זיכוך וקושי, שנועד להכין את העם לקראת ייעודו הרוחני.
הפרשנים עומדים על כך שההדגשה וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו מעוררת שאלה: מדוע נולדו שני הבנים לאותה אם, בניגוד לאברהם שהוליד את בנו הדחוי משפחה? התשובה המרכזית [מצודת דוד, מלבי"ם, אלשיך] היא ששותפות זו ברחם אחד נועדה לטובתו של יעקב. בעוד שאברהם יכול היה להוציא את הפסולת הרוחנית דרך הגר לפני הולדת יצחק, יצחק עצמו היה בבחינת קורבן קדוש ושלם ולא יכול היה לשאת אישה אחרת. לכן, עשיו ויעקב חלקו רחם, ועשיו שאב אליו את כל הזוהמה והטומאה. תהליך זה אפשר ליעקב להיוולד נקי וזך לחלוטין. סיבה נוספת לאזכורו של עשיו כאן [רלב"ג] היא היסטורית: להסביר מדוע התורה אסרה לימים על עם ישראל להילחם בעשיו ולכבוש את ארצו, איסור שלא חל על אף אומה אחרת מזרע אברהם.
מתוך הבדל מהותי זה, נגזר גם שוני בירושתם. נאמר וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, צעד שנועד להרחיק את עשיו מארץ כנען ולפנות אותה, כך שהוא יוצא מהסיפור המרכזי [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, מכיוון שעשיו אינו נחשב לזרעו האמיתי של אברהם, הוא לא חויב לשלם את "חוב" גזירת הגלות שהובטחה בברית בין הבתרים, ולכן קיבל את נחלתו באופן מיידי והיה פטור משעבוד [מצודת דוד, אלשיך]. הר שעיר היה גם המקום התואם במדויק את חלקו וטבעו של עשיו [מלבי"ם].
לעומתו, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם. דווקא משום שהם נחשבים לזרע ההבטחה האמיתי, הוטל עליהם לרדת לגלות ולקיים את גזירת השעבוד כדי לזכות בארץ [מצודת דוד, אלשיך]. הירידה למצרים לא הייתה רק עונש או חוב, אלא תהליך הכרחי של זיכוך. מצרים שימשה ככור היתוך שנועד לצרף את בני יעקב דרך קושי השעבוד. רק באמצעות הכנה קשה זו, הם הוכשרו להפוך לעם ה', ונעשו ראויים לכך שהשכינה תשרה עליהם באופן תמידי ועל המונים, ולא רק על יחידים כפי שהיה עד לאותו שלב [מלבי"ם].