לאחר שהעם קטע את דבריו של יהושע כדי להעיד על עצמו, חוזר יהושע ומשלים את הוראתו אליהם [מצודת דוד]. המילה ועתה מציינת את השלב הבא: כעת, משקיבלו על עצמם לעבוד את ה' מתוך הכרה ברוממותו [מלבי"ם], עליהם לבצע פעולה כפולה של התנקות והתמסרות.
לגבי ההוראה הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם, קיימות שתי גישות למהות ההסרה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בעקירה פנימית ורוחנית. על העם לסלק מליבו מכל וכל מחשבות של עבודה זרה ודעות משובשות, למקרה שהתפתה בסתר לאמונותיהם של יושבי הארץ [מצודת דוד, רלב"ג, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את ההוראה כדרישה פיזית להתנקות ולהיפטר מחפצים ומשלל של עמי הארץ ומצרים, למקרה שדבקו בהם סממנים של עבודה זרה [ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שיהושע דרש זאת במפורש, העם בתגובתו לא הודה כי נותרה בקרבו עבודה זרה שיש להסירה, אלא הסתפק בהצהרה כללית כי יעבוד את ה' וישמע בקולו [רלב"ג].
בחלקו השני של הפסוק, יהושע דורש והטו את לבבכם אל ה' אלהי ישראל. הצירוף "אלהי ישראל" מדגיש את הקשר הייחודי וההשגחה הפרטית של ה' על העם. בניגוד לאומות אחרות, עם ישראל הוא נחלתו הישירה של ה' ואינו נתון לשליטתם של כוכבים או כוחות עליונים אחרים. מתוך כך, חל עליהם איסור מוחלט לעבוד את ה' בשיתוף עם אלוהויות נוספות, ועליהם לייחד את לבבם ואת עבודתם אך ורק אליו [מלבי"ם].