מנהיגות דור המדבר וכיבוש הארץ מגיעה לסיומה, ועם ישראל ניצב בנקודת הכרעה. לאחר שזכו לנחלה ולמנוחה ואינם תלויים עוד בנסים גלויים, הם נדרשים לעצב את זהותם העצמית כבני חורין. יהושע מציב בפניהם בחירה נוקבת ודורש מהם להכריע באופן מוחלט למי יקדישו את חייהם ואמונתם, מתוך הבנה שאי אפשר לפסוח על שתי הסעיפים.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שיהושע לא באמת התיר לעם לעזוב את ה', שהרי הם כבר מחויבים שבועתית לברית הר סיני. קריאתו בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם היא טקטיקה רטורית שנועדה לחזק את אמונתם ולהרחיקם מעבודה זרה [רלב"ג, אברבנאל]. יהושע הכיר את תכונתם החיובית באותה עת וידע שלא יבחרו באלילים, אך ביקש להעמיד אותם במבחן כדי לאמת את החלטתם ולהוסיף להם הרחקה מן החטא. מנגד, יש הסבורים כי יהושע אכן ציפה שהעם יבחר באחת מאפשרויות העבודה הזרה, כדי שיוכל מיד להפריך את טענותיהם ולהוכיח את אפסותן [מצודת דוד].
הפרשנים מצביעים על מספר מניעים עמוקים שהיו עלולים למשוך את העם לעבודה זרה בעת ההיא. ייתכן כי מתוך תחושת הביטחון בארצם, התעורר בהם הרצון לחזור לעבר התרבותי הקדום ולהיות עם ככל העמים [ביאור שטיינזלץ]. מניע נוסף קשור לאמונה בכוחות הטבע ובמזלות; העם עלול היה לחשוב שעליו לרצות את הכוחות השולטים בעולם לצד עבודת ה'. לכן, יהושע מציג בפניהם את שתי החלופות המרכזיות של אמונות אלו: אם הם מאמינים שהשפעתם נובעת משורשיהם ההיסטוריים, עליהם לבחור באֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם. ואם הם סבורים שההשפעה נובעת מן המקום הגיאוגרפי שבו הם יושבים כעת, יבחרו באֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי [מלבי"ם, אברבנאל]. בנוסף, קיימת סכנה חומרית – הפיתוי לחמוד את הכסף והזהב שעוטים הפסילים. שמירת האלילים רק בגלל ערכם הכספי תוביל בהכרח לעבודתם בפועל במהלך הזמן, ולכן יהושע דורש מהם להכריע מיד ולא להותיר פתח להידרדרות עתידית [אלשיך].
יהושע מבליט בדבריו את האבסורד שבחלופות אלו: האלילים שמעבר לנהר הם אותם אלילים שה' הרחיק את אברהם מהם בכוונה תחילה, ואילו אלוהי האמורי הוכיחו את חוסר תוחלתם, שכן הארץ הקיאה את עובדיהם בשל תועבותיהם ואיפשרה לישראל לרשת אותם [רלב"ג]. מבחינה לשונית, המילה הכתובה בפסוק כ"בעבר" נקראת במסורת הקריאה כמֵעֵבֶר, והיא אחת ממספר מילים בודדות במסורת המקרא שנכתבות באות בי"ת ונקראות באות מ"ם. כמו כן, המילה תַּעֲבְדוּן מנוקדת בחטף-פתח תחת העי"ן ובחולם באות בי"ת [מנחת שי].
את נאומו חותם יהושע בהצהרה אישית נחרצת: וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת ה'. הצהרה זו נועדה להבהיר כי גם אם העם יבחר ללכת שולל אחר אמונות טפלות או רצון להידמות לגויים, הוא ומשפחתו בשום פנים לא ייגררו אחריהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. זוהי הכרזה של אמונה צרופה, המנתקת כל תלות בכוחות טבע או מזלות, וקובעת כי ההשגחה נובעת אך ורק מה' [מלבי"ם]. בכך הציב יהושע מופת אישי שנועד להרחיק את העם סופית מכל מחשבה על עבודה זרה ולעודד אותם לקבל על עצמם מחדש את עול מלכות שמים [רלב"ג].