תקופת ההנהגה הראשונה בארץ ישראל נחתמת עם פטירתו של המנהיג הרוחני של דור נוחלי הארץ. אלעזר הכהן הגדול, שאמנם בלט פחות כמצביא אך פעל לצידו של יהושע לאורך כל שנות הנהגתו, הולך לעולמו. הוא מובא לקבורה בחלקה סמוכה לבית בנו, שנועדה לשמש כאחוזת קבר משפחתית [ביאור שטיינזלץ]. המילה בגבעת מציינת מקום גבוה, הר או גבעה [מצודת ציון].
הפסוק מעורר שאלה מרכזית שנידונה בהרחבה: כיצד הייתה לפנחס נחלה פרטית משלו, הרי שבט לוי לא קיבל נחלה בארץ ישראל? הפרשנים מציעים מספר כיוונים לפתרון התעלומה, הנעים בין דיני ירושה, מתנות ציבור ונסיבות משפחתיות:
גישה אחת מסבירה שהשטח הגיע לפנחס דרך דיני ירושה. הדעה הרווחת היא שפנחס נשא אישה משבט אחר שירשה נחלה, וכאשר היא נפטרה, הוא ירש את נחלתה [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. ירושת הבעל אינה חוזרת לבעליה המקוריים בשנת היובל, וכך הובטח שאלעזר הצדיק לא ייקבר בקבר זמני שעתיד לחזור לבעלים אחרים [רד"ק]. הסבר שונה לירושה מציע כי הגבעה הייתה למעשה שייכת לאלעזר עצמו, אך ברגע שמת, פנחס בנו ירש אותו מיד. לכן, כבר בשעת הקבורה המקום נקרא על שם פנחס [אברבנאל בשם רלב"ג].
גישה שנייה מתמקדת במילים אשר נתן לו, ומפרשת שהגבעה ניתנה לפנחס כמתנה. בני ישראל, ובפרט שבט אפרים, העניקו לו את השטח מיוזמתם, בדומה לנחלות המיוחדות שניתנו לכלב וליהושע, וזאת על אף ששבט לוי לא נחל בארץ. מתנה זו ניתנה על ידי העם ולא על פי ציווי ישיר מאת ה' [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. מכיוון שמדובר במתנה שהוענקה על ידי הרבים, השטח לא היה כפוף לדין חזרת קרקעות ביובל ונשאר ברשותו של פנחס לצמיתות. אפשרות הלכתית נוספת היא שהשטח הגיע אליו כדין "שדה חרמים" – שדה שהוקדש וניתן לכהנים [רד"ק].
גישה שלישית שופכת אור על הנסיבות האנושיות של הקבורה ומקשרת אותה לערי הלוויים. ייתכן שאלעזר חלה מאוד בסוף ימיו, ופנחס בנו לקח אותו לעיר הלוויים שבה התגורר כדי לסעוד אותו ולטפל בו. מכיוון שאלעזר הלך לעולמו שם, הוא נקבר בעירו של פנחס, וזאת למרות שלאלעזר הייתה עיר מגורים ונחלה משלו במקום אחר [אברבנאל].