מעמד חידוש הברית בשכם מהווה נקודת שיא שבה העם מקבל על עצמו מחדש את עבודת ה'. כריתת הברית נועדה לבסס את קבלת עבודת ה' מתוך אהבה [מצודת דוד], וכן לשמש עדות וזיכרון לדורות, כדי שהעם יבוש לסור מאחרי ה' בעתיד [רלב"ג].
המילים וַיָּשֶׂם לוֹ מתייחסות לעם ישראל, שעבורו הוסדרו הדינים, אם כי קיימת דעה שלפיה יהושע קבע חוק ומשפט לעצמו [רד"ק].
באשר לתוכן של חֹק וּמִשְׁפָּט, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיהושע סידר לעם את חוקי התורה ומשפטיה באופן כללי, והם שבו וקיבלו אותם עליהם. לצד זאת, יש המפרשים כי מדובר בקביעת תקנות קבועות ונהלים חברתיים [ביאור שטיינזלץ].
גישה רעיונית עמוקה יותר מציגה חלוקה בין שני המושגים, המבטאת את אופן קבלת הנהגת ה': קבלת החֹק משמעותה הסכמה להנהגת ה' גם כאשר סיבותיה נסתרות, נראות כייסורים ואינן מובנות לשכל האנושי, מתוך אמונה פנימית שהכול לטובה; ואילו המִשְׁפָּט מסמל את הנהגת ה' הגלויה, הדנה את האדם בצדק ובהיגיון בהתאם למעשיו [אלשיך].
המעמד בִּשְׁכֶם לא הסתכם בהצהרה מילולית בלבד. כדי לתת תוקף לברית ולשמש כעדים, יהושע כתב את דברי הברית, החוק והמשפט בתוך ספר תורת ה', והקים אבן גדולה למצבה תחת האלה אשר במקדש ה', בדומה לגל והמצבה שהקימו יעקב ולבן בשעתם [רלב"ג, רד"ק, אלשיך].