במעמד כריתת הברית, מנציח יהושע את התחייבותו של העם באמצעות פעולה כפולה: כתיבת הדברים בספר והצבת אבן זיכרון פיזית במקום מקודש. פעולות אלו נועדו לתת תוקף נצחי לחוקים ולמשפטים שקיבלו עליהם בני ישראל.
הפרשנים דנים במשמעות הביטוי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בדברי הברית, החוק והמשפט שיהושע דיבר עם ישראל בשכם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, קיימת מחלוקת תלמודית באשר לתוכן הכתוב: דעה אחת גורסת כי יהושע השלים בשלב זה את שמונת הפסוקים האחרונים של ספר התורה, המתארים את מות משה, בעוד דעה אחרת מסבירה כי הוא כתב בספרו שלו את פרשת ערי המקלט, כפי שהיא מופיעה בתורה [רש"י].
אשר למיקום הכתיבה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים, יש המבארים כי יהושע כתב את הדברים כחלק מספרו שלו, שצורף לכתבי הקודש ונחשב לדברי ה' [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, מסורת התרגום מצביעה על כך שיהושע הצפין את הדברים שכתב באותו מקום שבו היה מונח ספר התורה עצמו [רש"י, מצודת דוד].
כדי להנציח את המאורע, יהושע לוקח אבן גדולה. המילה וַיְקִימֶהָ נכתבת בספרים ובכתבי היד המדויקים בכתיב מלא עם האות יו"ד [מנחת שי]. האבן שימשה כמצבת זיכרון [ביאור שטיינזלץ], אך יש המציעים פירוש ייחודי ולפיו האבן הייתה חלולה ושימשה כמעין ארגז שנועד לאחסן את ספרו של יהושע, בנפרד מספר התורה שהיה מונח בארון הברית [מלבי"ם].
את האבן הציב יהושע תַּחַת הָאַלָּה. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בסוג של אילן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המדרש קושר עץ זה להיסטוריה של האבות, ומזהה אותו כאותה האלה הסמוכה לשכם שתחתיה טמן יעקב את אלוהי הנכר של משפחתו [רש"י, רד"ק]. לעומת זאת, מסורת התרגום מציגה פירוש אדריכלי, ולפיו המילה אינה מתארת עץ אלא את מזוזות הפתח של השער [רש"י, רד"ק].
המקום שבו מתרחש המעמד מתואר ככזה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה'. רוב הפרשנים מסכימים כי המאורע התרחש בעיר שכם. אף ששכם לא הייתה מקום המקדש הקבוע, היא זכתה לשעתה בתואר "מקדש" משום שארון הברית הובא לשם במיוחד לרגל המעמד, ומכוחו שרתה קדושה במקום [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. מנגד, ישנה דעה הסבורה כי פעולת הצבת האבן תחת האלה התרחשה במקדש שעמד בשילה [מלבי"ם].