תארו לעצמכם מצב שבו הכול מסביב נראה שבור ועצוב, ופתאום אתם נזכרים במשהו חזק ויציב שתמיד נשאר איתכם ונותן לכם תקווה. ממש בסוף המגילה, אחרי כל הכאב על חורבן ירושלים ובית המקדש, עם ישראל מזכיר לעצמו משהו מאוד מנחם. למרות שהמקדש בארץ נחרב, המלכות של ה' אף פעם לא נפגעת.
כשאומרים לעולם תשב, הכוונה היא שה' תמיד מולך בשלמות ובשלווה. החטאים של העם והחורבן לא פגעו בה' עצמו, והמקום האמיתי שלו לא נהרס. כסאך מסמל את כיסא המלכות של ה', והוא נשאר יציב וחזק לדור ודור, כלומר לנצח נצחים, בכל תקופה וזמן.
דווקא הידיעה הזאת, שה' וההבטחות שלו קיימים לתמיד, היא מה שנותן לעם ישראל את הכוח להתפלל. הם בעצם אומרים לה': אם אתה תמיד מלך מושלם והכיסא שלך קיים לעד, אנחנו מבקשים שתזכור את ההבטחה שלך אלינו. מתוך האמונה החזקה הזו, העם שואב תקווה ומבקש מה' שירחם עליהם, שלא ישאיר אותם בגלות זמן רב כל כך, ושיחזיר אותם אליו.