תארו לעצמכם קבוצה גדולה של אנשים שהולכת יחד בדרך, ורק למנהיג שהולך בראש יש מפה. אם הוא יטעה בפנייה, כל מי שהולך אחריו יטעה גם כן. משהו דומה יכול לקרות גם לעם שלנו. התורה מתארת מצב מיוחד שבו המנהיגים החשובים ביותר טועים, ובעקבותיהם העם כולו עושה טעות בלי כוונה.
כאשר קוראים את המילים כׇּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל, אפשר לחשוב שמדובר בכל האנשים בעם, אבל למעשה הכוונה היא לבית הדין הגדול, קבוצה של שבעים ואחד החכמים והשופטים החשובים ביותר. החכמים האלו נקראים גם מֵעֵינֵי הַקָּהָל, כי הם ממש כמו העיניים של כולנו. התפקיד של העיניים הוא לראות את הדרך ולהוביל את הגוף בבטחה. אם העיניים טועות, כל הגוף עלול להיכשל וליפול.
איך חכמים כל כך גדולים יכולים לטעות? המילה יִשְׁגּוּ מלמדת אותנו שלא מדובר בטעות רגילה של מעשה, אלא בטעות של לימוד והבנה. הם למדו את ההלכה והגיעו למסקנה שגויה. הם לא ביטלו מצווה שלמה חלילה, אלא טעו רק בפרט אחד בתוכה. לכן נכתב וְנֶעְלַם דָּבָר, כלומר רק דבר אחד, חלק קטן מהמצווה, נסתר מהם והם הורו בטעות שהוא מותר.
אחרי שהחכמים לימדו את ההלכה השגויה, האנשים בעם סמכו עליהם ופעלו לפיה. המילה וְעָשׂוּ מסבירה לנו את חלוקת התפקידים: החכמים הם אלו שטעו בהוראה, אבל הציבור הרחב הוא זה שקם ועשה את המעשה בפועל.
אבל רגע, אם האנשים הפשוטים רק הקשיבו למנהיגים שלהם, למה בסוף הכתוב אומר וְאָשֵׁמוּ? למה הם נחשבים אשמים וצריכים להביא קרבן לה׳? התשובה היא שגם אם עשינו משהו לא טוב לגמרי בטעות, המעשה עצמו משאיר פגם וכתם קטן בנפש שלנו. כדי לנקות את הפגם הזה, הציבור צריך קודם כל להודות באמת ולהכיר בטעות ברגע שהיא מתגלה, ואז להביא קרבן מיוחד שיכפר על מה שקרה ויחזיר את כולם לדרך הישרה.