מנהיגות רמה נושאת עמה אחריות כבדה, אך גם מועדות גדולה יותר לטעויות ולחטאים הנובעים מתחושת כוח ושררה. הכתוב עוסק בקרבן החטאת המיוחד שמביא המנהיג העליון של העם כאשר הוא נכשל בעבירה בשוגג.
רוב הפרשנים מסכימים כי המונח נָשִׂיא בפסוק זה מתייחס למלך, או למנהיג העליון שאין מעליו סמכות של אדם אחר מישראל, אלא רק מרות אלוהית [רמב"ן, הטור הארוך, רלב"ג, מלבי"ם, רש"ר הירש, אברבנאל, ואחרים]. דין ייחודי זה חל עליו רק אם חטא בעודו מכהן בפועל בתפקידו, ולא אם החטא התרחש בטרם מונה או לאחר שהועבר מתפקידו [תורה תמימה, רלב"ג, אדרת אליהו].
התורה פותחת את הדין במילה אֲשֶׁר, בניגוד לפרשיות הקודמות שפתחו במילת התנאי "אם" (כמו "אם הכהן המשיח יחטא"). שינוי לשוני זה עורר דיון נרחב. מבחינה תחבירית, הגישה המרכזית היא שיש לקרוא את הפסוק בהיפוך מילים, כאילו נכתב "נשיא אשר יחטא", או שהמילה "אשר" משמשת כאן כתחליף פשוט למילה "אם" [אבן עזרא, רמב"ן, רשב"ם, חזקוני, רד"צ הופמן].
עם זאת, פרשנים רבים עומדים על המשמעות הרעיונית העמוקה של שינוי זה, ומציגים שתי גישות מרכזיות המשלימות זו את זו:
הגישה הראשונה דורשת את המילה מלשון "אשרי". אשרי הדור שהמנהיג שלו אינו מתבייש להודות בטעותו ומביא קרבן על שגגתו. מנהיג כזה מעיד על ענווה, ואם הוא מכה על חטא על שגגותיו, קל וחומר שיתחרט על זדונותיו. התנהגות זו מקרינה על העם כולו, שלומד מנשיאו לקחת אחריות על מעשיו [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, גור אריה, רש"ר הירש, דברי דוד].
הגישה השנייה רואה במילה "אשר" לשון של ודאות או גזירה. בניגוד לכהן הגדול או לסנהדרין שרוח הקודש שורה עליהם והם נזהרים מאוד, ליבו של המלך עלול להיות גס ויהיר בגלל רום מעמדו, שפע טובו וגודל ממשלתו. לכן, קרוב לוודאי שמצב זה יגרום לו בסופו של דבר לחטוא [רבנו בחיי, תורה תמימה, ספורנו, העמק דבר, פרדס יוסף].
הכתוב מדגיש שהנשיא עובר על אחת מכל מצוות ה' אֱלֹהָיו. תוספת זו של שם השייכות אינה מקרית. היא באה להזכיר למלך, שאף על פי שהוא אדון הארץ ואין עליו מורא של בשר ודם, עליו לזכור שיש מעליו מעמד עליון, ועליו לירא מאדוני האדונים [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי, אברבנאל]. השימוש בכינוי "אלהיו" מופיע בתנ"ך בעיקר ביחס לנביאים, כהנים ומלכים, ומצביע על הקשר המיוחד והייעוד של המנהיג כמשרת ה' [מלבי"ם, רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
סמיכותה של פרשת חטא הנשיא לפרשה הקודמת, העוסקת בחטא של כלל העדה, מלמדת על ממד נוסף של אחריותו הציבורית. כאשר הקהל חוטא ויש ביד המנהיג כוח למחות ולמנוע זאת והוא אינו עושה כן, החטא הקולקטיבי נתלה בצווארו כאילו הוא עצמו חטא [רבנו בחיי, פענח רזא, צאינה וראינה, שפתי כהן].
באשר לאופן החטא, המילה וְאָשֵׁם מתפרשת כהכרה פנימית של המנהיג באשמתו. הוא מבין מעצמו ששגה, מאשים את עצמו ומבקש כפרה [ספורנו, ביאור יש"ר, אברבנאל]. מבחינה הלכתית, המילה גם מלמדת שאם המלך נמצא בספק אם חטא, הוא מחויב להביא קרבן "אשם תלוי" בדומה לאדם רגיל [מלבי"ם, פענח רזא, אדרת אליהו]. כמו כן, התורה קובעת שאין מקבלים קרבן אלא ממי שמוגדר כ"שב מידיעתו", כלומר אדם שאילו היה יודע מראש שהמעשה אסור היה נמנע ממנו, דין שמוציא מכלל זה אדם מומר שאינו פורש מן החטא גם כשהוא מודע לו [תורה תמימה, פרדס יוסף].