התורה פותחת את דיני קורבנות החטאת באדם הניצב בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר באומה. הקדמתו של הכהן הגדול לשאר החוטאים באה ללמד שגם האדם הגדול והקדוש ביותר עלול לטעות, ומתוך כך, כשהעם רואה שגדול הדור מביא קורבן ושב בתשובה, הכל לומדים ממנו מוסר ואינם בושים לשוב מחטאם [רבינו בחיי, תולדות יצחק].
אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ: התורה משתמשת במילת התנאי אִם כדי להדגיש שמדובר באירוע נדיר ורחוק מן המציאות, שכן לא מצוי שכהן גדול יחטא [תולדות יצחק, שפתי כהן]. התואר מתייחס ספציפית לכהן הגדול שנמשח בשמן המשחה, ומוציא מכלל זה כהן גדול שנתמנה רק על ידי ריבוי בגדים (כפי שהיה בבית שני), וכן כהן שנמשח רק לצורך יציאה למלחמה [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, הופמן].
יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק אינו עוסק בחטא מעשי רגיל, אלא בכהן שהוא חכם מופלא ששגה בהוראת הלכה בדבר שזדונו כרת, ובעקבות כך עשה בעצמו את המעשה האסור בשוגג [אור החיים, רש"ר הירש, תורה תמימה, בכור שור]. המילים לְאַשְׁמַת הָעָם יוצרות בראש ובראשונה השוואה הלכתית בין הכהן המשוח לבין ציבור שלם (הסנהדרין): כשם שציבור מביא קורבן פר רק על העלם דבר (טעות פסיקתית) שגרר אחריו שגגת מעשה, כך גם הכהן המשיח [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם, העמק דבר, הכתב והקבלה].
מעבר להשוואה ההלכתית, הפרשנים מציגים שני כיוונים עמוקים לקשר שבין חטא הכהן לאשמת העם:
הכיוון הראשון הוא של השפעה והחטאה – מכיוון שהכהן הגדול הוא מורה ההלכה של ישראל, טעותו גורמת בהכרח להכשלה ולאשמה של העם כולו ההולך בעקבותיו [רשב"ם, שד"ל, חזקוני, ביאור יש"ר, פרדס יוסף].
הכיוון השני רואה בכך קשר רוחני עמוק – מנהיג משקף את הדור. כאשר העם אינו זכאי ואינו ראוי שהכהן יכפר עליו, האשמה של העם היא זו שגורמת לכהן הגדול להיכשל ולחטוא, כדי שתפילתו לא תגן עליהם [רש"י, ספורנו, שד"ל, שפתי כהן, ברכת אשר, פרדס יוסף].
וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא: הכפילות בפסוק באה לדייק את תנאי הקורבן. הכהן מביא פר ייחודי זה רק אם הוא עצמו חטא בפועל בעקבות הוראתו השגויה. אך אם הוא הורה בטעות ורק אחרים עשו על פיו, או אם הוא שגה יחד עם הסנהדרין, הוא אינו מביא פר לעצמו אלא מתכפר עם הציבור [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. כמו כן, מילים אלו מלמדות שהכהן מביא את הפר גם אם נודע לו חטאו לאחר שכבר סיים את תפקידו, אך אינו מביא קורבן זה על חטאים שעשה בעברו בטרם התמנה לכהן גדול [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
פַּר בֶּן־בָּקָר: התורה משתמשת בשני תארים כדי להגדיר במדויק את גיל הבהמה. המילה "פר" באה למעט עגל צעיר, והמילים "בן בקר" באות למעט פר זקן. השילוב של שניהם מלמד שמדובר בפר הנמצא בשנתו השלישית בלבד [רש"י, שפתי חכמים, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור יש"ר, גור אריה, הופמן, דברי דוד]. בחירת קורבן הפר, שהוא הגדול מכל הקורבנות הקרבים על המזבח, תואמת את מעלתו הגדולה של הכהן [אבן עזרא, חזקוני], וכן מסמלת את מהותו של הכהן כ"בהמת עבודה" המשרתת בשדהו של ה' [רש"ר הירש].
תָּמִים לַיהֹוָה לְחַטָּאת: הבהמה צריכה להיות שלמה וללא מום [רלב"ג], והמילה לְחַטָּאת משמעותה טיהור וניקוי מן החטא. היא מלמדת שעל הכהן להקדיש ולשחוט את הקורבן לשם החטא הספציפי שעליו הוא בא לכפר [רלב"ג, תורה תמימה, שד"ל, הכתב והקבלה].
בולט בהיעדרו בפסוק זה הפועל "ואשם" המופיע אצל חוטאים אחרים. הסיבה לכך היא שהחטא לא נבע מליבו של הכהן, אלא קרה לו בעקבות אשמת העם [ספורנו]. כמו כן, בניגוד לקורבן יחיד, כאן לא נאמר הביטוי "ריח ניחוח", ללמדנו שה' מקפיד ומדקדק יותר עם אנשים גדולים כאשר הם חוטאים [בכור שור, הדר זקנים].