התורה מציגה מצב נדיר ופלאי שבו אומה שלמה נכשלת יחד בחטא חמור בשוגג. כיצד ייתכן שציבור כה גדול יטעה כאחד, מבלי שמנהיגיו יעצרו בעדו? התשובה טמונה בכך שאין מדובר בטעות מקרית של ההמון, אלא בכשל מערכתי שמקורו בהנהגה הרוחנית העליונה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים כׇּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל אינן מתייחסות לכלל העם, אלא לבית הדין הגדול – הסנהדרין של שבעים ואחד דיינים היושבת בלשכת הגזית. ישנו הבדל מהותי בלשון המקרא בין "עדה" ל"קהל": בעוד ש"קהל" מתאר את ההמון ואת כלל הציבור, המונח "עדה" נגזר מלשון התוועדות וייעוד, ומציין קבוצה נבחרת של מנהיגים וזקנים המייצגת את העם [המלבי"ם, רד"צ הופמן, הכתב והקבלה, אם למקרא]. הכתוב מתאר אפוא שרשרת של אירועים: הוראה מוטעית של בית הדין, שמובילה לטעות מעשית של הציבור. גישה שונה מזו מציג [שד"ל], הסבור כי הפסוק מתייחס כפשוטו לכלל הקהל, אף שמעשית טעות כזו נגרמת בדרך כלל בעטיו של מנהיג.
המילה יִשְׁגּוּ נבחרה בקפידה. הפרשנים מבחינים בין שגגה מעשית (כגון אדם שאכל חלב כי חשב שזה שומן) לבין שגיאה עיונית והלכתית. הסנהדרין אינם חוטאים במעשה, אלא שוגים בעיון ובפסיקת ההלכה [המלבי"ם, רש"ר הירש]. כדי שבית הדין והציבור יתחייבו בקרבן המיוחד של "פר העלם דבר", נדרשת הסכמה מוחלטת של כל חברי הסנהדרין. אם דיין אחד התנגד, אמר "איני יודע", או שהיה בצוות דיין שאינו ראוי להוראה – ההוראה בטלה ואין זה נחשב לחטא של כל העדה [תורה תמימה, חומת אנך, פרדס יוסף]. [אור החיים] מוסיף רובד מוסרי ומסביר כי שגיאה כזו של הסנהדרין אינה מקרית, אלא נובעת מכך שלא השגיחו כראוי על העם ליישר את דרכם, שכן חטא גורר חטא.
משמעות הביטוי וְנֶעְלַם דָּבָר היא שהסנהדרין לא עקרו מצווה שלמה מן התורה (כגון שאמרו "אין שבת בתורה"), אלא טעו בפרט מסוים בתוך המצווה, שעליו הורו בטעות שהוא מותר. המילה דָּבָר באה למעט וללמד שמדובר רק במקצת מן המצווה ולא בכולה [תורה תמימה, המלבי"ם, רש"ר הירש]. כמו כן, מדובר אך ורק בטעות הנוגעת לעבירות חמורות, שאילו היו נעשות במזיד היה העונש עליהן כרת [רש"י, מזרחי, הכתב והקבלה].
חכמי הסנהדרין והנביאים מכונים בפסוק מֵעֵינֵי הַקָּהָל, שכן הם משמשים כעיניים המנווטות ומאירות את הדרך עבור האומה כולה [ספורנו, רבנו בחיי, תולדות יצחק]. כאשר העיניים טועות, הגוף כולו נכשל. לכן ממשיך הפסוק וקובע: וְעָשׂוּ – חלוקת התפקידים היא שההוראה תלויה בבית הדין, אך המעשה תלוי בקהל. בית הדין יתחייב בקרבן רק אם הציבור הרחב (או רובו) עשה מעשה בפועל על פי פסיקתם השגויה. אם הסנהדרין הורו בטעות אך רק הם עצמם עשו את המעשה, הם נחשבים כיחידים ופטורים מקרבן ציבורי זה [מזרחי, תורה תמימה].
סיום הפסוק במילה וְאָשֵׁמוּ מעורר שאלה: מדוע הציבור אשם אם רק מילא אחר הוראות בית הדין הגדול? התשובה היא שעצם עשיית האיסור מותירה פגם רוחני המחייב עונש וכפרה [המלבי"ם]. [הכתב והקבלה] מבאר כי המילה מקבילה למושג השממה והריחוק הרוחני, שהוא מהותו של עונש הכרת, ולכן נדרש קרבן לטהר שממון זה של הנפש. [העמק דבר] מוסיף כי משמעות המילה היא שהחוטאים צריכים להכיר באשמתם ולהודות על האמת ברגע שהטעות מתגלה להם, שכן ללא הכרה אישית בחטא ובתשובה עליו, הקרבן יהפוך לתועבה [שפתי כהן].