פעולת הכפרה על חטא של ציבור שלם דורשת מהכהן להזות מדם הקורבן בתוך אוהל מועד, אל מול הפרוכת המבדילה בין הקודש לקודש הקודשים. תהליך זה מורכב מטבילת האצבע בדם והזאתו שבע פעמים, תוך כוונה מדויקת למקום ולמשמעות הרוחנית של החטא.
הכתוב פותח במילים וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם. הפרשנים שמים לב לשינוי הלשוני כאן לעומת פסוקים קודמים; בעוד שבדרך כלל נאמר שהכהן טובל "את אצבעו בדם", כאן הושמטה המילה "את" ונכתב מִן הַדָּם [מנחת שי, שד"ל]. שינוי זה בא ללמד הלכה מעשית: גם אם הכהן הביא את הדם בשני כלים שונים, די בכך שיטבול את אצבעו בכלי אחד בלבד, כלומר "מתוך" הדם שהובא [ברכת אשר].
לאחר הטבילה, הכהן מזה את הדם אל עבר אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת. הכוונה היא לפרוכת המפרידה בין אזור הקודש לבין קודש הקודשים [רשב"ם]. ההזאה נעשית מבחוץ, אך היא מכוונת אל אמצע הפרוכת, כנגד ארון הברית שניצב בפנים [רשב"ם, משכיל לדוד]. עם זאת, אין חובה שהדם ייגע בפרוכת עצמה; ההזאה צריכה להיות רק בכיוון הפרוכת, ואם הדם ניתז עליה, הדבר אינו פוסל את העבודה [חומש קה"ת]. קיים דיון בין המפרשים לגבי רמת הדיוק הנדרשת בהזאה זו: בעוד שיש מי שסובר שאין חובה לכוון בדיוק מול בדי הארון, אחרים מדגישים כי טעמי המקרא ומבנה הפסוק מורים על כך שההזאה חייבת להיות מכוונת לאמצע הפרוכת, ממש כנגד מקום הארון [צפנת פענח, משכיל לדוד].
נקודה מרכזית שעליה עומדים רוב הפרשנים היא השמטת המילה "הקודש". בפרשת חטא הכהן המשיח (לעיל פסוק ו') נאמר "את פני פרוכת הקודש", ואילו כאן, בחטא של כלל העדה, נאמר רק פְּנֵי הַפָּרֹכֶת.
כדי להסביר הבדל זה, מובא משל למלך שמדינתו מרדה בו: אם רק מיעוט מהמדינה חטא, פמליית המלך נשארת עמו. אך אם המדינה כולה מרדה, פמלייתו עוזבת. הנמשל הוא שכאשר רק הכהן הגדול חוטא, קדושת המקום עדיין שורה במקדש, ולכן הפרוכת נקראת "פרוכת הקודש". אך כאשר העם כולו חוטא, הקדושה כביכול מסתלקת מן המקום, ולכן תואר הקדושה הושמט [רש"י, רבנו בחיי, חומש קה"ת].
גישה שונה מסבירה את ההשמטה על רקע מקור החטא שלשמו מובא הקורבן. חטא העדה נובע לרוב מטעות של הסנהדרין בפלפול התורני. מכיוון שכוח הפלפול והחכמה מיוצג על ידי מנורת הזהב שעומדת בהיכל (מחוץ לקודש הקודשים), הכפרה מתמקדת בצד החיצוני של הפרוכת, הפונה אל ההיכל שבו נמצאת המנורה, ולכן לא הודגש תואר "הקודש" המכוון כלפי פנים [העמק דבר].