הוראת התורה לגבי קורבן החטאת של הציבור (פר העלם דבר) מקשרת את עבודתו ישירות לעבודת קורבנו של הכהן הגדול שהוזכרה קודם לכן. דרך ההשוואה בין הקורבנות, הפסוק טומן בחובו הלכות מדויקות לגבי אופן ביצוע העבודה, לצד תובנות עמוקות על מהותה של סליחה אלוהית ואחריות מנהיגותית.
השוואת הקורבנות ודיוקי העבודה
הפסוק פותח במילים וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת. הפרשנים מעירים על כפל המילים, שכן התורה יכלה לכתוב בקצרה "ועשה לו כאשר עשה לראשון". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכפילות נועדה ללמדנו פרטים שלא נכתבו במפורש בקורבן הציבור. ראשית, התורה מורה שיש להקטיר את החלב, היותרת ושתי הכליות של הפר, כפי שנעשה בפר הכהן המשיח [רש"י, ביאור יש"ר]. שנית, החזרה הכפולה על ציווי העבודה (גם כאשר עשה וגם כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ) באה להדגיש את החשיבות הקריטית של הזאת הדם: בניגוד לקורבנות הניתנים על המזבח החיצוני, שבהם הזאה אחת מספיקה כדי לכפר, כאן, בקורבן הניתן על המזבח הפנימי, אם הכהן חיסר אפילו מתנת דם אחת (הזאה אחת) – הקורבן כולו פסול [רש"י, שפתי חכמים, תורה תמימה].
בנוסף להשלמת הדינים, יתירות הלשון בפסוק משמשת כדי להרחיב את ההלכות הללו גם לקורבנות נוספים הנכנסים לפנים המקדש, כדוגמת פר יום הכיפורים ושעירי עבודה זרה, ומנגד למעט קורבנות אחרים כשעירי הרגלים [תורה תמימה, מלבי"ם].
שאלה מעניינת עולה סביב המילה עָשָׂה – הרי ייתכן שהכהן הגדול מעולם לא חטא, ומעולם לא "עשה" את פר החטאת שלו בפועל, ואם כן כיצד ניתן להורות לעשות "כאשר עשה"? על כך מוצעים שני הסברים: האחד הוא שדברי תורה והציווי האלוהי נחשבים כמעשה בפני עצמו, ולכן "עשה" פירושו "כפי שציוותה התורה לעשות" [פרדס יוסף]. ההסבר השני הוא שהכהן קורא בכל יום את פרשת חטאת המשיח, ואמירת הפסוקים נחשבת לו כאילו הקריב את הקורבן בפועל, ועל עשייה שפתית זו הכתוב רומז [חתם סופר].
מנגנון הכפרה והסליחה
הפסוק מסתיים בהבטחה: וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם. הפרשנים עומדים על ההבדל המהותי שבין כפרה לסליחה. פעולת ה"כפרה" היא פעולתו הפיזית של הכהן, שמשמעותה כיסוי והסתרה של החטא באמצעות זריקת הדם. אולם הכהן אינו יכול לסלוח; הסליחה – שהיא ביטולו המוחלט של החטא והעברתו מן המציאות – היא פעולה הנגזרת כתוצאה מעבודת הכהן, אך נעשית אך ורק על ידי ה' [הכתב והקבלה, מלבי"ם, רד"צ הופמן].
כמו כן, הכפילות של הופעת הכפרה והסליחה באה ללמדנו חלוקה ברורה בין פעולות שמעכבות את הכפרה לכאלו שלא. בעוד שהזאות הדם הן קריטיות ובלעדיהן אין כפרה, פעולות אחרות כמו סמיכת הידיים על ראש הקורבן או שפיכת שיריים של דם אל יסוד המזבח, אינן מעכבות. כלומר, גם אם הכהן לא ביצע אותן, עדיין "וכפר... ונסלח" [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. עוד נלמד מכאן כי תהליך הכפרה והווידוי חייב להיעשות ביום ולא בלילה [תורה תמימה].
תעלומת הסליחה של הכהן הגדול
נקודה עמוקה שעליה עומדים הפרשנים היא ההשוואה בין פסוקנו לבין פרשת קורבנו של הכהן הגדול. בעוד שכאן, אצל הציבור, נאמר במפורש וְנִסְלַח לָהֶם, בפרשת הכהן הגדול המילה "ונסלח" נעדרת לחלוטין. מדוע הציבור זוכה להבטחת סליחה מפורשת והמנהיג לא?
גישה אחת מסבירה זאת מתוך ראייה חינוכית ומנהיגותית: כאשר כהן גדול או מורה הוראה חוטא, חטאו גורם לרבים לטעות בעקבותיו ("מחטיא הרבים"). הקורבן אמנם מכפר על עצם המעשה, אך הרושם השלילי והדוגמה הרעה שהציב נשארים קיימים, ועל כך אין סליחה מוחלטת [כלי יקר].
גישה שניה קושרת את כפרת הכהן בכפרת הציבור: הכהן שהורה בטעות אינו יכול לזכות לכפרה שלמה כל עוד הציבור שפעל על פי פסיקתו לא התכפר גם הוא. לכן, המילים וְכִפֶּר עֲלֵהֶם כאן כוללות בתוכן גם את הכהן הגדול – רק כאשר הציבור מביא את קורבנו ומתכפר, משתלמת גם כפרתו של הכהן שהטעה אותם [העמק דבר].
מנגד, יש המפרשים זאת כעניין של היגיון פשוט (קל וחומר): אם קורבן אחד מועיל לסלוח לעדה שלמה, ברור מאליו שקורבנו האישי של הכהן הגדול יסלח לו, ולכן התורה לא הוצרכה לכתוב זאת שם במפורש [רד"צ הופמן].