כאשר הכהן הגדול חוטא, תהליך הכפרה שלו חורג מן השגרה. בניגוד לרוב הקורבנות שדמם מיושם על המזבח החיצוני שבעזרה, כאן נכנס הכהן אל תוך היכל המשכן ומבצע את עבודת הדם כשהוא עומד מול קודש הקודשים. מיקום ייחודי זה משקף את מעמדו הרם של הכהן ואת החומרה שבה נתפסת שגגתו [שטיינזלץ, אבן עזרא].
השלב הראשון בעבודה הוא וְטָבַל. הפרשנים מסכימים כי פעולה זו דורשת טבילה מלאה של האצבע בתוך נוזל הדם כדי שהנוזל יידבק אליה, ולא רק ניגוב או סחיטה על דפנות הכלי [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש, אדרת אליהו]. המילה בַּדָּם מלמדת שכבר בתחילת העבודה, על הכלי להכיל כמות דם מספקת לכל שבע ההזאות שייעשו בהמשך [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש].
הטבילה נעשית באמצעות אֶת אֶצְבָּעוֹ. מדובר ספציפית באצבע המורה של היד הימנית, שהיא האצבע המיומנת והמוכנה ביותר לפעולה [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש, הופמן, חזקוני]. תוספת המילה אֶת באה ללמד שגם אם ישנו פגם קל באצבע, כגון חתיכת עור מיותרת, הדבר אינו פוסל את העבודה [תורה תמימה, אדרת אליהו].
לאחר הטבילה מגיעה פעולת ההזאה. המילה וְהִזָּה מתארת פעולה מדויקת של התזת מעט דם מן האצבע בכוח קל. פעולה זו נבדלת מזריקת כמות גדולה של דם מתוך כלי, ממריחה עדינה באצבע או מטפטוף [מלבי"ם, תורה תמימה, הופמן, אדרת אליהו]. עבודה זו כשרה רק כאשר היא נעשית על ידי הכהן הגדול עצמו [תורה תמימה].
התורה חוזרת וכותבת מִן הַדָּם, כפילות שבאה ללמד הלכה מרכזית: על הכהן לטבול את אצבעו מחדש בדם שבכלי לפני כל הזאה והזאה, ואין הוא רשאי להזות משאריות הדם שנותרו על אצבעו מההזאה הקודמת [תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, העמק דבר, חזקוני].
ההזאה מבוצעת שֶׁבַע פְּעָמִים. אלו חייבות להיות שבע פעולות נפרדות ועוקבות, ולא התזה אחת של שבע טיפות [תורה תמימה, מלבי"ם, אילת השחר, אדרת אליהו]. בניגוד לסדר הספירה הייחודי של יום הכיפורים ("אחת, אחת ואחת..."), כאן הכהן סופר את ההזאות כסדרה רגילה ומצטברת מאחת עד שבע [תורה תמימה, צפנת פענח, חזקוני].
מיקום ההזאה מוגדר במילים אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ. הכהן עומד בהיכל, מחוץ למזבח הזהב, ומכוון את ההזאה אל עבר הפרוכת המבדילה בין ההיכל לקודש הקודשים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההזאה אינה נעשית על פני כל רוחב הפרוכת, אלא הכהן מכוון את הדם בדיוק אל חלקה האמצעי, המקביל למרווח שבין שני בדי ארון הברית הניצב מעברה השני. חשוב לציין כי הדם אינו חייב לגעת בפרוכת עצמה; המצווה היא להזות לכיוונה, ואם הדם פגע בה – הרי זה כשר.
הפרשנים עומדים על הבדל דק אך משמעותי: בפסוק זה, העוסק בכהן הגדול, נאמר "פרוכת הַקֹּדֶשׁ", ואילו בהמשך הפרק, כאשר מדובר בחטא של כלל הציבור, המילה "הקודש" הושמטה ונכתב רק "הפרוכת".
גישה אחת מסבירה זאת בכך שכאשר יחיד חוטא – ואפילו הוא הכהן הגדול – הקדושה והשכינה נותרות במקומן. אך כאשר ציבור שלם חוטא, השכינה כביכול מסתלקת [תורה תמימה, דעת זקנים, פרדס יוסף].
גישה נוספת קושרת את המילה הַקֹּדֶשׁ לנוכחותו של ארון הברית. סמכותו של הכהן הגדול להורות הלכה נובעת מכוחה של התורה שבארון. חטאו של הכהן נובע לרוב מטעות עיונית בהוראת ההלכה, ולכן כפרתו צריכה להיעשות בדיוק מול המקום שממנו נשאבת סמכותו. שבע ההזאות, שכל אחת מהן דורשת טבילה מחודשת ומלאה של האצבע, מסמלות את הדרישה מהכהן לשוב ולהקדיש את מלוא מרצו וריכוזו ללימוד התורה, כדי לתקן את שגגתו. בנוסף, אזכור "הקודש" רומז שעבודת הכהן המשוח במתכונת זו נוהגת במלואה רק בימי בית ראשון, כאשר ארון הברית שכן בקודש הקודשים [העמק דבר, רש"ר הירש, תורה תמימה, פרדס יוסף].