השלב החותם את תהליך ההקרבה של קורבן חטאת המובא על ידי אדם מן השורה מתמקד בהסרת חלקי הפנים, הקטרתם על המזבח והשגת הכפרה המיוחלת. התורה משתמשת בהשוואות ובמונחים מדויקים כדי ללמד על אופן ביצוע ההקרבה ועל ההלכות הנגזרות ממנה.
ההוראה כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים נועדה ללמד שמעבר לחלבים הפנימיים, הכליות ויותרת הכבד, יש להסיר ולהקטיר גם את האליה, שהיא זנב הכבש השומני, בדיוק כפי שנעשה בקורבן שלמים [רש"י, רשב"ם, ביאור יש"ר, שטיינזלץ, רד"צ הופמן]. דין זה ייחודי לכבש, שכן בקורבן חטאת הבא מן העיזים אין מקריבים את האליה [אבן עזרא]. בחירת התורה להשתמש במילה הַכֶּשֶׂב ולא במילה השגורה יותר 'כבש', נועדה לרמז על עובי ושומן, ובכך להדגיש את החובה להקטיר את האליה העבה והשמנה [מלבי"ם].
לאחר הסרת החלבים, הכהן מקטיר אותם עַל אִשֵּׁי ה'. השימוש במילה זו בלשון רבים מעיד כי הכוונה אינה לאש האלוהית האחת שירדה מן השמיים, אלא למדורות האש הרבות שהכהנים עורכים ומבעירים לשם ה' [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, ברכת אשר]. מבחינה מעשית, חלבי החטאת מונחים על גבי עצי המערכה יחד עם עולת התמיד ושאר הקורבנות, כדי ללמד שחלקי החטאת נחשבים כראויים ורצויים בדיוק כמו שאר הקורבנות ומוקטרים יחד איתם [שד"ל, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. ציון עובדה זו דווקא בקורבנו של אדם פשוט מעם הארץ, בא להדגיש שמעמד ההקטרה המכובד על גבי עולת התמיד אינו זכות השמורה רק לכהן הגדול, לעדה או לנשיא, אלא שייך לכל אדם המביא קורבן [שד"ל].
הפסוק נחתם בהבטחה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ. ההדגשה עַל חַטָּאתוֹ באה ללמד שמעשה הכפרה חייב להיעשות במחשבה מפורשת לשם קורבן חטאת [אדרת אליהו]. בנוסף, הביטוי וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מופיע שלוש פעמים בפרשיות העוסקות בחטאת חיצונית. מכפילות זו לומדים הפרשנים הלכה משמעותית: בניגוד לחטאת פנימית שבה כל מתנות הדם על המזבח מעכבות את הכפרה, בחטאת חיצונית, גם אם הכהן החסיר חלק ממתנות הדם ונתן אפילו מתנה אחת בלבד – הקורבן כשר והחוטא מתכפר בדיעבד [מלבי"ם, רד"צ הופמן].