יצא לכם פעם לחשוב מה קורה ברגעים האחרונים של הבאת קורבן, כשאדם מבקש סליחה מה׳? התורה מסבירה לנו בדיוק כיצד מסתיים קורבן החטאת של אדם רגיל. התורה אומרת כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים. זה אומר שהכוהן לוקח את החלקים הפנימיים ואת הזנב השמן של הכבש, בדיוק כמו שעושים בקורבן אחר שנקרא זבח שלמים. התורה משתמשת במילה הַכֶּשֶׂב במקום במילה הרגילה כבש, כדי לרמז על העובי והשומן של הזנב הזה שצריך להקריב.
לאחר מכן, הכוהן מניח את החלקים האלה על המזבח עַל אִשֵּׁי ה׳. המילה הזו כתובה בלשון רבים, כי הכוונה היא למדורות האש הרבות שהכוהנים מכינים לכבוד ה׳. את חלקי הקורבן מניחים על האש יחד עם שאר הקורבנות הקבועים של אותו היום. יש כאן מסר מיוחד, גם אדם פשוט ורגיל שמביא קורבן מקבל את אותו כבוד על המזבח בדיוק כמו הכוהן הגדול או מנהיג העם.
בסוף התהליך מגיעה ההבטחה המשמחת: וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ. המילים עַל חַטָּאתוֹ באות ללמד אותנו שכאשר הכוהן עושה את עבודתו, הוא חייב לחשוב ולכוון במפורש שהוא עושה זאת לשם קורבן החטאת של אותו אדם. כך התהליך מסתיים, והאדם זוכה לסליחה מלאה.