ויקרא, פרק ד׳, פסוק ל״ה

בשלב החותם את קורבן החטאת של אדם מן השורה, הכהן מבצע את ההוראה וְאֶת כׇּל חֶלְבָּהּ יָסִיר, הכוללת מעבר לחלקי הפנים גם את הסרת האליה, שהיא זנב הכבש השומני. פעולה זו נעשית כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים, כאשר עצם השימוש במילה הַכֶּשֶׂב מדגיש את החובה להקטיר את האליה העבה, דין הייחודי לכבשים. לאחר מכן מקטיר הכהן את החלבים עַל אִשֵּׁי ה', כלומר על גבי מערכות האש הרבות שעל המזבח יחד עם עולת התמיד, כדי ללמד שקורבנו של אדם פשוט רצוי ומכובד כקורבנותיהם של מנהיגי העם. בסיום התהליך מובטחת הכפרה במילים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ, המלמדות מחד גיסא כי ההקרבה דורשת מחשבה מפורשת לשם חטאת, ומאידך גיסא מבהירות דרך הביטוי וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן כי החוטא מתכפר בדיעבד אפילו אם ניתנה רק מתנת דם אחת.