כאשר מנהיגי האומה, חברי הסנהדרין, טועים בהוראת הלכה חמורה והציבור חוטא בעקבותיהם, מובא קורבן חטאת ציבורי. במעמד זה, נדרשים המנהיגים לסמוך את ידיהם על הקורבן כדי להכיר באחריותם לשגגה ולכפר על העם.
המילים זִקְנֵי הָעֵדָה מתייחסות לאחראים לטעות. בעוד שהמילה "זקן" כשלעצמה מתארת לרוב אדם בא בימים, הרי שכאשר היא מופיעה בסמיכות ועם ה"א הידיעה, היא מצביעה על תלמידי חכמים מופלגים ונשואי פנים [מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי מדובר במיוחדים ובגדולים שבחברי הסנהדרין הגדולה [תורה תמימה, ביאור יש"ר]. הם סומכים את ידיהם כנציגי הציבור כולו, שכן לא ייתכן שכל עם ישראל יסמוך את ידיו על בהמה אחת [אבן עזרא]. פעולה זו על ידי נציגות מצומצמת מדגישה שהכפרה היא על בית הדין כגוף אחד, ולא על אוסף של אנשים פרטיים [רש"ר הירש].
באשר למספר הזקנים הסומכים, קיימות מספר גישות. הדעה המרכזית קובעת כי מדובר בשלושה זקנים, שכן המילה "זקני" בלשון רבים מרמזת לשניים, ומוסיפים דיין שלישי כדי שבית הדין לא יהיה שקול במספרו, שמא יתעורר ספק הלכתי, כגון מום שיתגלה בפר, ויצטרכו להכריע בו [תורה תמימה, ברכת אשר]. דעה אחרת גורסת כי מדובר בחמישה זקנים [אדרת אליהו, מלבי"ם, רד"צ הופמן], וישנה גם מסורת ולפיה היו אלה שנים עשר זקנים ששימשו כנשיאים ונציגים של שנים עשר שבטי ישראל [ברכת אשר, רד"צ הופמן].
הפועל בלשון רבים וְסָמְכוּ מלמד שהזקנים היו שווים במעלתם ובפעולתם [מלבי"ם, פרדס יוסף]. עם זאת, הפעולה לא נעשתה בבת אחת. הצירוף אֶת יְדֵיהֶם מכוון לידיו של כל אחד ואחד מהזקנים בנפרד. כלומר, כל זקן היה ניגש, סומך את שתי ידיו על הבהמה, ומסתלק, ואחריו ניגש הזקן הבא [תורה תמימה, אדרת אליהו].
ההדגשה עַל רֹאשׁ הַפָּר באה למעט ולהוציא קורבנות אחרים. היא מלמדת שדווקא פר החטאת הזה טעון סמיכה, בניגוד לשעירי עיזים המובאים על חטא ציבורי של עבודה זרה, הפטורים מסמיכה למרות הדמיון בין המקרים [תורה תמימה, מלבי"ם].
לבסוף, הפסוק עובר מלשון רבים ללשון יחיד במילה וְשָׁחַט. שינוי זה מלמד שהשחיטה אינה נעשית בהכרח על ידי הזקנים עצמם, אלא זהו פועל סתמי המכוון לאדם אחד, השוחט, המבצע את הפעולה [ביאור שטיינזלץ, רד"צ הופמן], ופעולה זו מתבצעת בצדו הצפוני של המזבח לִפְנֵי ה' [ביאור יש"ר].