פסוק זה עוסק בשלב הסופי של הטיפול בפר החטאת של הכהן הגדול, לאחר שחלקיו הפנימיים הוקרבו על המזבח. שאר בשר הפר מועבר אל מחוץ למקדש לשריפה מוחלטת, פעולה הנחשבת לעבודה של ממש בסדר הקרבנות ולא רק לסילוק פסולת [רד"צ הופמן].
וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר: בניגוד לקרבן עולה שאותו מפשיטים ומנתחים לאיברים, את פר החטאת יש להוציא אל מחוץ למקדש כשהוא שלם לחלוטין [חזקוני, תורה תמימה, ביאור יש"ר]. מאחר שהכתוב לא ציין במפורש שהכהן הוא זה שמוציא את הפר, יש שלמדו כי פעולת ההוצאה והשריפה כשרה גם על ידי אדם זר שאינו כהן [רלב"ג].
אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה אינה ליציאה אל מחוץ למחנה אחד בלבד, אלא אל מחוץ לשלוש מחנות. בתקופת המדבר הכוונה הייתה מחוץ למחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל; ובתקופת המקדש בירושלים הכוונה היא מחוץ לעזרה, מחוץ להר הבית, ומחוץ לחומות העיר ירושלים כולה. מסקנה זו נלמדת מייתור המילים "מחוץ למחנה" המופיעות שלוש פעמים בפרשיות השונות העוסקות בפרים הנשרפים.
אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן: אף שהפר מוצא אל מחוץ לעיר, התורה מדגישה שיש להביאו למקום טהור ומוגדר מראש. הדגשה זו נחוצה משום שמחוץ לעיר היו גם מקומות המיועדים לטומאה, כגון בתי קברות או אזורים להשלכת אבנים מנוגעות [רש"י, גור אריה]. המקום הנבחר הוא "שפך הדשן" – אתר ייעודי (בהר הזיתים) שאליו היו הכהנים מפנים את ערימות האפר שהצטברו על המזבח [ברכת אשר, ביאור שטיינזלץ]. המילה "שפך" מלמדת שזהו מקום בעל שיפוע שבו האפר נשפך ומתפזר, בניגוד להנחת האפר העדינה שנעשתה בתוך המקדש [מלבי"ם]. אם המקום נטמא, חובה לטהר אותו לפני שריפת הפר [אדרת אליהו, מלבי"ם].
וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ: הפרשנים מדייקים מצירוף זה שתי דרישות הפוכות הנוגעות לאופן הבעירה. מצד אחד, המילה עֵצִים מרבה את סוגי החומרים – בניגוד למזבח שדרש עצי מערכה מיוחדים, כאן ניתן להשתמש בכל חומר בערה, אפילו קש, תבן וזרדים [רלב"ג, תורה תמימה]. מצד שני, המילה בָּאֵשׁ מצמצמת את אופן הכילוי – השריפה חייבת להיעשות באש ממש, ולא באמצעות חומרים מעכלים אחרים כמו סיד רותח או גבס חם [תורה תמימה, ביאור יש"ר].
עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף: הכתוב חוזר על מקום השריפה כדי ללמד שהפר נשרף שם גם אם באותה עת אין במקום אפר כלל [רש"י, מזרחי]. השימוש בפועל הסביל יִשָּׂרֵף בא ללמד שהפעולה נחשבת לשריפה רק כאשר האש אוחזת ברובו של הפר [תורה תמימה, מלבי"ם]. ויש המפרשים את כפילות הפועל כהוראה לכך שהפר צריך להישרף כליל עד שהוא עצמו יהפוך לחלק משפך הדשן [העמק דבר].
מעבר להלכות הטכניות, מצאו הפרשנים מסר חינוכי עמוק בהוצאת הפר ושריפתו הפומבית מחוץ לעיר. התורה ציוותה לשרוף את קרבנו של הכהן הגדול בפרהסיה ולעיני כל, כדי ללמד שאין אדם שצריך להתבייש להודות בחטאו ולשוב בתשובה, שהרי הכל רואים שאפילו הכהן הגדול בכבודו ובעצמו חטא, התוודה והביא קרבן על שגגתו [הטור הארוך, קיצור בעל הטורים].