ויקרא, פרק ד׳, פסוק י״ב

השלב הסופי של הקרבת פר החטאת של הכהן הגדול אינו סילוק פסולת אלא עבודה של ממש, שבה אדם כהן או זר וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר כשהוא שלם לחלוטין אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כלומר הרחק מחוץ לשלוש המחנות או מחוץ לחומות ירושלים. יש להביא את הפר אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן, שהוא אתר משופע המיועד לשפיכת אפר המזבח, תוך הקפדה על טהרתו של המקום. הציווי כי וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ מתיר להשתמש בכל חומר בערה, אך מחייב שריפה באש ממש ולא בחומרים מעכלים אחרים. התורה שבה ומדגישה כי עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף כליל לאפר גם אם אין במקום אפר אחר באותה עת. שריפתו הפומבית של הקרבן מחוץ לעיר נועדה ללמד שאין להתבייש להודות בחטא ולשוב בתשובה, שהרי הכל רואים שאפילו הכהן הגדול שגה והביא כפרה על חטאו.