הקרבת חלבי הקרבן על המזבח מלווה לעיתים בשינויים דקים בפירוט הכתוב, המעידים על יחס מיוחד כלפי מביא הקרבן. הציווי וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ מורה לכהן להפריש מן הקרבן את כל חלקי החלב שנידונו כבר בפסוקים הקודמים, ולאחר מכן וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה [ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, ניכר הבדל בין פסוק זה לבין הציווי על פר החטאת של הכהן הגדול שהוזכר קודם לכן. כאן הכתוב מקצר ואינו מפרט את החובה להרים את יותרת הכבד ואת שתי הכליות. חובה זו נלמדת למעשה מהפסוק הבא, המורה לעשות בפר זה בדיוק כפי שנעשה בפר הקודם [רש"י].
ההימנעות מפירוט מלא בפסוק שלנו נובעת מיחס של חיבה. הדבר משול למלך שכועס על אוהבו, אך בשל אהבתו אליו הוא בוחר למעט בתיאור חטאו [רש"י]. קרבן זה מובא על חטא של הסנהדרין. אף על פי שגם הכהן הגדול נחשב ל"אוהבו" של המלך, מעלתה של הסנהדרין גדולה אף יותר משלו. כפי שדורשים חכמים על הפסוק "יקרה היא מפנינים" – התורה יקרה יותר מזה שנכנס לפני ולפנים, הלא הוא הכהן הגדול. בשל מעמדה הרם של הסנהדרין, התורה בוחרת לקצר בפירוט חלקי הקרבן שלה כביטוי לאהבה יתרה [משכיל לדוד].