ויקרא, פרק ד׳, פסוק ב׳

חובת הבאת קורבן חטאת מופנית אל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אך השימוש במילה נֶפֶשׁ מרחיב את החיוב גם לגרים ולעבדים, ומדגיש כי החטא המשותף לגוף ולנשמה פוגם בטהרתה של הנפש וממעיט את חיותה. הסטייה מן הדרך הנכונה מתרחשת כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה, ניסוח המלמד שמדובר בנפילה כמעט ודאית הנובעת מחוסר זהירות או מפגם פנימי סמוי. כפרה זו נדרשת אך ורק על חריגה מִכֹּל מִצְוֺת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, כלומר איסורי תורה הכוללים מעשה פיזי שהעובר עליהם במזיד חייב בעונש כרת. החיוב בקורבן חל גם כאשר אדם לא השלים את הפעולה האסורה כולה אלא וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה, ובלבד שאותו מקצת שעשה נחשב למעשה שלם ובעל משמעות בפני עצמו.