ויקרא, פרק ה׳, פסוק י״א

אדם שמצבו הכלכלי דחוק כל כך וְאִם־לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים, כלומר אין לו רכוש אפילו בשווי המועט של שתי ציפורים, נדרש להביא מיד מנחת סולת פשוטה ולא להמתין עד שיתעשר. הדרישה וְהֵבִיא אֶת־קׇרְבָּנוֹ מתקנת את הקרבה לה' שנפגעה, כאשר עצם העניות המרודה מכפרת על רוב החטא והקרבן משלים את תהליך התשובה. הכמות שעליו להביא היא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת, המייצגת מנה יומית של מזון לאדם אחד, ויש להקדישה ולהקריבה במפורש לְחַטָּאת. בניגוד למנחת נדבה, במנחה זו לֹא־יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא־יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה בחלק המוקטר למזבח. שלילת התוספות הללו מנומקת בכך שכִּי חַטָּאת הִוא, ולכן על החוטא לעמוד בענווה ללא סממני שפע וחשיבות, וכן כדי להקל על העני בהוצאות נוספות.