ויקרא, פרק ה׳, פסוק י״ז

אדם שנקלע לספק אם עבר בשוגג על איסור חמור שעונשו כרת, מביא קרבן אשם תלוי המגן עליו באופן זמני. הכתוב פותח במילים וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא כדי לקשור דין זה לחוקי המעילה וללמד שנדרש כאן איל יקר, שכן התורה מחמירה בספק יותר מבחטא ודאי משום שהחוטא בספק נוטה להקל ראש ואינו ממהר להתחרט. המילים וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה מלמדות שמתחייבים על כל ספק בנפרד, ועצם הכניסה למצב הספק מתוך חוסר זהירות נחשבת למעשה אסור. מכיוון שהאדם וְלֹא יָדַע בוודאות אם חטא, הוא וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ על קלות הראש שהפגין, והקרבן רק תולה את עונשו עד שיתברר הספק. מתוך חומרת הדין על מעשה שנעשה ללא כוונה וידיעה, נלמד קל וחומר על השכר המרובה המובטח למי ששומר עצמו מחטא ועושה מצוות מתוך מודעות.