ויקרא, פרק ה׳, פסוק כ״א

פגיעה ממונית בזדון אינה מסתכמת בעבירה שבין אדם לחברו, אלא מהווה כפירה בה' המשמש עד נסתר לעסקאות אלו. משום כך, נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה', שכן באמצעות שבועת השקר הרכוש יוצא מרשות בעליו, והחוטא מערער על הסדר האלוהי שבו ה' מעניק לכל אדם את קניינו. הכתוב מפרט מצבים שבהם האדם וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ, כלומר משקר במכוון לרעו ולחבר קהילתו: בין אם מדובר בְּפִקָּדוֹן שנמסר לשמירה בלבד, אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד שהיא הלוואה או השקעה שהמקבל היה רשאי להשתמש בה, אוֹ בְגָזֵל שנלקח בכוח, אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ על ידי הימנעות בסתר מתשלום חוב כגון שכר עבודה. הכחשת החוב מוסיפה חטא על עצם לקיחת הממון, שכן החוטא מציג את הנגזל כשקרן ובכך פוגע בשמו הטוב ובמרקם החברתי כולו.