קרה לכם פעם שהייתם צריכים לבחור בין שני דברים, ולא הייתם בטוחים אם בחרתם נכון? דמיינו אדם שעמדו לפניו שתי חתיכות בשר. אחת מהן מותרת לאכילה, והשנייה אסורה. האדם אכל אחת מהן, וכעת הוא במצב של וְלֹא יָדַע. הוא פשוט לא יודע אם החתיכה שאכל הייתה המותרת או האסורה.
על מצב כזה התורה אומרת וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. למה התורה משתמשת במילה עוון, כלומר חטא, אם הוא בכלל לא בטוח שעשה משהו רע? התשובה היא שהטעות מתחילה בכך שהוא לא נזהר מספיק. כשיש לפנינו משהו שאולי אסור, אנחנו צריכים לעצור, לבדוק ולברר, ולא לנהוג בלי תשומת לב. על חוסר הזהירות הזה, האדם צריך להביא לבית המקדש קרבן מיוחד ויקר שנקרא "אשם תלוי", שמגן עליו כל עוד הוא בספק.
אבל רגע, יש כאן משהו מפתיע. אם אדם יודע בוודאות שהוא עשה טעות בלי כוונה, הוא מביא קרבן פשוט וזול יותר. אז למה על ספק צריך להביא קרבן כל כך יקר? כשאדם יודע בוודאות שהוא טעה, הוא מיד מרגיש צער בלב, מתחרט ומבקש סליחה. החרטה הזו חשובה מאוד והיא כבר התחלה של תיקון. לעומת זאת, כשאדם נמצא רק בספק, הוא בדרך כלל מרגיע את עצמו ואומר "בטח אכלתי את החתיכה המותרת, הכול בסדר", והוא לא באמת מתחרט. לכן, התורה דורשת ממנו להביא קרבן יקר, כדי לעורר אותו לחשוב ברצינות על המעשים שלו ולא להקל ראש.
מהכללים האלה חכמים למדו משהו משמח מאוד. אם אדם צריך לקחת אחריות על מעשה לא טוב שקרה בטעות או בספק, תארו לעצמכם איזה שכר עצום ה׳ נותן על דברים טובים! אם אדם איבד בטעות מטבע ברחוב ועני מצא אותו וקנה בו אוכל, האדם שאיבד את המטבע מקבל על כך ברכה, למרות שזה קרה בלי כוונה. על אחת כמה וכמה, מי ששומר על עצמו ועושה מעשים טובים מתוך כוונה ותשומת לב, יזכה לשמחה ולשכר גדול פי כמה וכמה.