ויקרא, פרק ז׳, פסוק ל״ח

תארו לעצמכם שקיבלתם במתנה משחק קופסה חדש ומרתק, אבל אתם יכולים להתחיל לשחק בו רק אחרי שכל החלקים מסודרים היטב במקומם. בדומה לכך, בני ישראל קיבלו את כל ההלכות החשובות של עבודת המשכן, אבל הם התחילו לקיים אותן בפועל רק כשהמשכן עמד מוכן. התורה מזכירה שזה קרה בְּהַר סִינָי, והכוונה היא לאזור שנמצא ממש למרגלות ההר בתוך המדבר, בדיוק במקום שבו חנו בני ישראל. המילים בְּיוֹם צַוֹּתוֹ מלמדות אותנו הלכה מיוחדת, והיא שאת כל העבודות הקשורות למשכן עושים אך ורק בשעות היום, כשיש אור בחוץ, ולא בלילה. אפילו הדיבור של ה' אל משה בתוך אוהל מועד קרה תמיד רק ביום. כשקוראים את הציווי לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם, מגלים פרט היסטורי מפתיע מאוד: האם ידעתם שבכל ארבעים השנים שבהן בני ישראל נדדו במדבר הם כמעט לא הקריבו קרבנות כלל? הם עשו זאת רק באותה שנה שבה חנו ליד הר סיני. חשוב להבין שה' לא באמת מחפש רק את הקרבנות שלנו. הדבר שה' הכי שמח בו הוא שאנחנו מתנהגים בצורה טובה, עושים מעשים טובים ולא חוטאים. הקרבן הוא בעצם מתנה ודרך לתקן אם במקרה עשינו טעות. אבל אם אדם ממשיך לעשות מעשים רעים ולא מתחרט עליהם באמת, הקרבן שלו אינו רצוי. בנוסף, עצם זה שהתורה ניתנה דווקא בהר סיני, שהוא הר פשוט ולא גבוה, מזכיר לנו שכאשר אנחנו פונים אל ה', אנחנו צריכים לעשות זאת בענווה, מתוך לב פשוט וצנוע.