ויקרא, פרק ז׳, פסוק ל״א

תארו לעצמכם שאתם מחלקים עוגה טעימה עם אורח מאוד חשוב. למי תתנו את הפרוסה הראשונה? כמובן שלאורח הכבוד. בבית המקדש, כשמישהו הביא קרבן שלמים, הבשר היה מתחלק בין מי שהביא את הקרבן, לבין הכהנים, ולבין ה'. התורה מלמדת אותנו כאן על סדר החלוקה. קודם כל, הכהן לוקח אֶת הַחֵלֶב, שזו שכבת השומן של הקרבן שאפשר לקלף, ומקטיר אותה על המזבח. זהו החלק המוקדש לה'. לאחר מכן התורה אומרת וְהָיָה הֶחָזֶה, כדי ללמד אותנו שחלק החזה של הקרבן לא עולה באש, אלא ניתן לכהנים לאכילה. אבל יש כלל ברור: הכהנים לא יכולים לאכול מהבשר שלהם לפני שהחלק של ה' עולה על המזבח. קודם נותנים לה', ורק אחר כך האדם מקבל. ומה קורה אם בטעות השומן אבד או נטמא לפני שהספיקו להקטיר אותו על המזבח? האם הכהנים מפסידים את האוכל שלהם? בדיוק בשביל זה כתובה המילה וְהָיָה, שמבטיחה לכהנים שהחלק שלהם תמיד שמור להם והם יוכלו לאכול אותו בכל מקרה. בסוף נאמר שהבשר יינתן לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו. התורה מזכירה את אהרן במיוחד כדי ללמד אותנו שאהרן, שהוא הכהן הגדול, זכאי לקבל את המנה שלו ראשון מכולם, אפילו אם הוא בכלל לא עבד באותו יום במזבח.