הפסוק עובר לדון בדיני אכילת שלמים הבאים כנדר או כנדבה, ומציג ניגוד לקרבן התודה שהוזכר בפסוקים הקודמים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבניגוד לקרבן תודה, המובא כהודאה על נס או הצלה ממצוקה, טעון לחם ונאכל ליום אחד בלבד, קרבנות נדר ונדבה מבטאים לרוב מצב שגרתי של שלווה, אינם טעונים לחם, וזמן אכילתם ארוך יותר ועומד על שני ימים ולילה אחד. דין אכילה מורחב זה חל גם על חגיגת הפסח ושלמי שמחה המובאים ברגלים [תורה תמימה, מלבי"ם, פרדס יוסף].
הפרשנים עומדים על ההבדל ההלכתי והרעיוני בין שני סוגי הקרבנות הפותחים את הפסוק: נֶדֶר הוא מצב שבו אדם מקבל על עצמו התחייבות אישית, לרוב בעת צרה או דאגה, ואומר "הרי עלי קרבן שלמים". במקרה זה, האחריות חלה על האדם עצמו, ואם הבהמה שהפריש מתה או נפסלה לפני ההקרבה, עליו להביא בהמה אחרת במקומה. לעומת זאת, נְדָבָה היא מצב שבו אדם מתנדב מתוך רצון חופשי ורוח נדיבה, מצביע על בהמה מסוימת ואומר "הרי זו לקרבן". במקרה כזה ההקדשה חלה על הבהמה הספציפית, ואם היא מתה, פוקעת התחייבותו והוא אינו חייב באחריותה [אבן עזרא, חזקוני, רשב"ם, שד"ל, רש"ר הירש]. יש המציינים כי בעוד שנדר עשוי להיתפס לעיתים באור שלילי כמעשה שאינו רצוי לכתחילה, הנדבה נחשבת לדרך מובחרת וראויה יותר [העמק דבר].
באשר לזמן האכילה, הפסוק קובע: בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת. הפרשנים מסכימים כי יש להבחין כאן בין המצווה לכתחילה לבין המצב בדיעבד. המצווה המובחרת היא לאכול את הקרבן ביום ההקרבה עצמו, כפי שמשתמע מהמילים בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ. עם זאת, התורה מתירה להמשיך ולאכול את הקרבן גם ביום השני, הוא יום המחרת [רמב"ן, רלב"ג, ביאור יש"ר]. עצם הקרבת הזבח, הכוללת את השחיטה וזריקת הדם, חייבת להיעשות ביום ולא בלילה [תורה תמימה, רש"ר הירש].
מחלוקת פרשנית ומחשבתית מעניינת עולה מתוך המילה וְהַנּוֹתָר. גישה אחת מסבירה כי האות וי"ו במילה זו היא מיותרת מבחינה תחבירית, תופעה המוכרת ממקומות נוספים במקרא. לפי גישה זו, משמעות הפסוק היא פשוט "וממחרת הנותר ממנו יאכל" [רש"י, טור, שפתי חכמים]. אולם, פרשנים אחרים מוצאים משמעות הלכתית מדויקת בתוספת האות: התורה באה להדגיש שאין מצווה לחלק את האכילה לשני ימים ולהשאיר בשר בכוונה למחר. ההיתר לאכול ביום השני חל רק על בשר שנותר במקרה, ולכן נכתב וְהַנּוֹתָר – כלומר, רק אם נותר. עם זאת, מודגש כי גם אם אדם הותיר את כל בשר הקרבן ליום השני, הבשר אינו נפסל ומותר באכילה [רמב"ן, גור אריה, נתינה לגר].
מעבר לשני הימים המותרים באכילה, הפרשנים מרחיבים לגבי גבולות הזמן המחמירים של הקרבן. הקרבן נאכל במשך יום ההקרבה, הלילה שלאחריו, ויום המחרת. המילה וּמִמָּחֳרָת מתייחסת ליום השני בלבד. כאשר מגיע הלילה שלאחר היום השני, שהוא תחילת היום השלישי, הבשר הופך ל"נותר" ואסור באכילה. אף על פי שאסור לאכול אותו, אי אפשר לשרוף אותו מיד בלילה, משום ששריפת קדשים נעשית רק ביום. לכן, הבשר נותר בהמתנה עד לעלות השחר של בוקר היום השלישי, ורק אז נשרף באש [מזרחי, דברי דוד, פירושי רד"צ הופמן].
לבסוף, הפסוק דורש כוונה טהורה בשעת עבודת הקרבנות. אם הכהן המקריב חשב במהלך שחיטת הזבח או זריקת דמו לאכול מן הקרבן ביום השלישי, הקרבן נפסל מיד ומוגדר כ"פיגול". אך אם עבודת ההקרבה נעשתה כהלכה וללא מחשבות פסולות, ואדם עבר ואכל מן הבשר ביום השלישי, הוא אומנם עובר באיסור חמור, אך מעשהו אינו פוסל את הקרבן למפרע [מזרחי, צפנת פענח].