דיני הקורבנות דורשים הקפדה יתרה על גבולות הקדושה והטהרה. לאחר שהוזהרנו על פסולי הפיגול והנותר, בא הכתוב ומגדיר את דיני הטומאה הנוגעים לבשר הקורבנות, ומחלק בין בשר שנטמא לבין בשר טהור הנאכל על ידי אדם טהור [ספורנו, רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. אף שהפסוק עוסק בבשר זבח השלמים שהוזכר קודם לכן, הדינים הנלמדים ממנו תקפים לכלל הקורבנות [רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר, גור אריה].
וְהַבָּשָׂר – בשר הקורבן. אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא – הכתוב נוקט בלשון נגיעה ולא "אשר יטמא" כדי ללמד שגם מגע של טומאה קלה, או מגע של מי שנטמא וטבל אך טרם העריב שמשו (טבול יום), פוסלים את הקודש [מלבי"ם, אדרת אליהו]. המילה "בכל" באה להרחיב וללמד שבקודשים אפילו טומאה שנייה נחשבת לאב טומאה הפוסל את הבשר, והטומאה עוברת הלאה ויוצרת שלישי ורביעי לטומאה [תורה תמימה, הכתב והקבלה, אדרת אליהו, רש"ר הירש].
מכך שהכתוב מדגיש את המילה "בכל" ודורש ודאות של מגע בטומאה, לומדים הפרשנים כלל יסודי בהלכות ספק טומאה: בשר הוא "דבר שאין בו דעת להישאל", ולכן אם נוצר ספק אם נגע בטומאה ברשות היחיד – ספקו טהור [תורה תמימה, מלבי"ם, הכתב והקבלה, רש"ר הירש].
הבשר הטמא לֹא יֵאָכֵל. מאחר שמיד לאחר מכן נכתב כי יש לשורפו, ברור שאינו מיועד לאכילה. מיתור זה לומדים כלל לכל התורה כולה: כל מקום שנאמר בו איסור אכילה, הכוונה היא גם לאיסור הנאה, אלא אם פורש אחרת [תורה תמימה, פרדס יוסף]. במקום זאת, בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. שריפת קודשים שנטמאו נעשית במקום שבו נטמאו – אם נטמאו בעזרה הם נשרפים שם, ואם יצאו ונטמאו בחוץ, הם נשרפים בחוץ כדי לא להכניס טומאה למקדש [רלב"ג, צפנת פענח]. שריפה זו נועדה להשיב את שלמות רעיון הקדושה שנפגע בעקבות הטומאה [רש"ר הירש].
התורה עוברת לדבר על הבשר הטהור וחוזרת שוב על המילה וְהַבָּשָׂר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שחזרה זו, הנראית מיותרת לכאורה, באה לרבות בשר שיצא רק מקצתו מחוץ למחיצתו המותרת (כגון מחוץ לעזרה בקודשי קודשים, או מחוץ לירושלים בקודשים קלים). בשונה מבשר שנטמא מקצתו שכולו נפסל, בשר שיצא מקצתו מותר – החלק הפנימי שנשאר בפנים כשר לאכילה, ורק החלק שיצא נפסל ויש לחתכו [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, קיצור בעל הטורים, ברכת אשר, גור אריה, מלבי"ם, צפנת פענח]. דעה נוספת גורסת כי הריבוי בא לכלול את האימורים (חלקי הפנים המוקטרים על המזבח) והעצים, שגם הם כפופים לדיני קבלת טומאה זו [תורה תמימה, בכור שור].
כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר. מדוע צריך הכתוב לציין שכל טהור יאכל? הפרשנים מסבירים כי ללא הדגשה זו, היינו לומדים בקל וחומר מפסוקי קורבן הפסח שרק בעלי הקורבן רשאים לאוכלו. לכן בא הכתוב ומחדש שקורבן שלמים נאכל לכל אדם טהור, אף אם אינו מבעלי הקורבן [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, מלבי"ם, הכתב והקבלה, שטיינזלץ, רש"ר הירש], ואפילו לנשים [העמק דבר].
אולם, האכילה מותנית בטהרה מוחלטת. כפי שבטומאת הבשר דרשנו ודאות, כך גם בטהרת האדם: "כל טהור" משמעו רק מי שהוא ודאי טהור. מכאן נלמד החלק השני של הכלל בהלכות ספק טומאה: אדם הוא "דבר שיש בו דעת להישאל", ולכן אם נוצר ספק לגבי טהרתו ברשות היחיד – ספקו טמא ואסור לו לאכול מהקודש [תורה תמימה, הכתב והקבלה, אדרת אליהו, רש"ר הירש]. בנוסף, המילה "יאכל" מלמדת שהאיסור והעונש על אדם טמא שאוכל בשר קודש חלים רק כאשר הבשר כבר הותר לטהורים, כלומר רק לאחר שזריקת דם הקורבן על המזבח הושלמה כהלכה. אכילה בטומאה לפני זריקת הדמים אינה מחייבת בעונש [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].