בקרבן השלמים, המיועד ברובו לאכילת הבעלים, מתקיימת חלוקה ברורה המבטאת שותפות כביכול בין ה' לבין משרתיו. המזבח מקבל את חלקו תחילה, ולאחר מכן זוכים הכהנים בחלקם המיוחד [ביאור שטיינזלץ].
הכתוב מציין כי הכהן יקטיר אֶת הַחֵלֶב, מונח המתייחס לשכבת השומן הניתנת לקילוף. אף שהפסוק אינו מזכיר כאן את הכליות ויותרת הכבד, אין בכך צורך, שכן כבר פורש בפרשיות קודמות שגם הם מיועדים להקטרה על המזבח. לעומת זאת, המילים וְהָיָה הֶחָזֶה באות להדגיש את הניגוד: החזה אינו מוקטר על המזבח כחלב, אלא ניתן למנה לכהנים [ביאור יש"ר].
הסמיכות בפסוק בין תיאור הקטרת החלב לבין נתינת החזה לכהנים מעוררת שאלה, שהרי דיני ההקטרה כבר נדונו קודם לכן. רוב הפרשנים מסכימים כי סמיכות זו באה ללמד הלכה עקרונית של סדר זמנים: הכהנים אינם זוכים בבשר ואינם רשאים לאוכלו כל עוד חלקי החלב המיועדים למזבח לא הוקטרו. החלק המוקדש לה' חייב לעלות באש לפני שחלקי האדם נאכלים. חריגה מסדר זה נחשבת לחטא חמור, כפי שבא לידי ביטוי בהתנהגותם של בני עלי הכהן, שדרשו את בשר הקרבן בטרם הוקטר החלב [תורה תמימה, רד"צ הופמן].
עם זאת, מתעוררת השאלה מה הדין במקרה שבו חלקי החלב נטמאו או אבדו בטרם הוקטרו. האם במצב כזה מפסידים הכהנים את חלקם? הפרשנים מדייקים מתוך המילה וְהָיָה כי זכותם של הכהנים נשמרת בכל מקרה. אילו אכילת הבשר הייתה תלויה לחלוטין בהקטרה בפועל, התורה הייתה משתמשת בלשון מעכבת כמו "ואז יהיה החזה" או "ואחר יהיה". השימוש במילה "והיה" מבטיח כי החזה שייך לכהנים גם אם ההקטרה לא התאפשרה [תורה תמימה, אדרת אליהו].
לבסוף, הציון המפורש כי החזה יינתן לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו אינו רק תיאור כללי של מעמד הכהונה, אלא בא ללמד שאהרן, כמייצג את הכהן הגדול, זכאי ליטול את חלקו בראש, אפילו אם לא השתתף כלל בהקרבת הקרבן המסוים הזה [רלב"ג].