התורה קובעת איסור מוחלט וגורף על אכילת דם. אף שאיסור זה מופיע בתוך רצף ההלכות העוסקות בקרבנות המזבח, הוא רחב ומקיף הרבה יותר מאיסור אכילת החֵלב (השומן), וחל גם על בשר חולין שאינו מוקרב לה' [שד"ל, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, הופמן, שטיינזלץ, רשב"ם, חזקוני]. חומרת האיסור מתבטאת בכך שהאוכל את "דם הנפש", שהוא הדם שהנשמה יוצאת בו בשעת השחיטה, חייב בעונש כרת, ואילו האוכל דם איברים עובר בלאו [פרדס יוסף].
ההדגשה וְכׇל־דָּם באה ללמד שהאיסור כולל את כל סוגי הדם של המינים האסורים, בין אם מדובר בבהמה ועוף טהורים ובין אם בטמאים [ביאור יש"ר, העמק דבר].
המילים בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם נכתבו כדי למנוע טעות בהבנת היקף האיסור. מכיוון שהציווי נכתב בסמיכות לענייני הקרבנות, ניתן היה לחשוב שאיסור אכילת דם תקף רק בזמן שבית המקדש קיים וישנה עבודת קורבנות. לכן מדגישה התורה שהאיסור נוהג בכל זמן ובכל מקום [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה, דברי דוד]. בנוסף, מילים אלו מלמדות שאיסור אכילת דם הוא "חובת הגוף" – מצווה אישית התלויה באדם ולא בקרקע, ולכן היא חלה הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ [רש"י, שפתי חכמים].
הסיומת לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה מגדירה את תחולת האיסור. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמונח "בהמה" כאן כולל בתוכו גם את חיות הבר, כגון צבי ואייל, ולכן גם דמן אסור באכילה [שד"ל, מזרחי, רלב"ג, ברכת אשר, גור אריה, העמק דבר]. עם זאת, הפירוט של עוף ובהמה משמש גם כמיעוט: התורה אוסרת דווקא דם של יצורים הדומים לעוף ולבהמה, ומוציאה מכלל זה דם של דגים, חגבים, שרצים, ביצים וכן דם אדם [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, ברטנורא]. כמה פרשנים מסבירים שרש"י [רש"י] בחר להדגיש במפורש שרק דם דגים וחגבים מותר, משום שדמם מותר לחלוטין לכתחילה ואינו דורש שחיטה, בניגוד לדם אדם או שרצים שאסורים מסיבות אחרות, או דם ביצים שאסור מדברי חכמים [מזרחי, רבינו בחיי, ברטנורא, גור אריה, דברי דוד].
התורה הוצרכה לכתוב את שני המינים, לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה, כדי למנוע היקשים שגויים. אילו נכתב רק "עוף", היינו עלולים לחשוב שדם של צאן מותר, שכן בצאן ישנו איסור כלאיים של צמר ופשתים שאינו קיים בעופות. מנגד, אילו נכתב רק "בהמה", היינו עלולים להסיק שדם עופות טהורים מותר, שכן נוהגת בהם מצוות שילוח הקן שאינה קיימת בבהמות [תורה תמימה, מלבי"ם, ברטנורא, אדרת אליהו].
מבחינה רעיונית, איסור אכילת הדם נובע מכך שהדם מייצג את נפש החי. התורה קובעת כי דם בעלי חיים אינו מטמא, בשונה מטומאת מת של אדם, וזאת כדי להדגיש את ההבדל המהותי והתהומי שבין נפש הבהמה לנפש האדם. מטרת ההרחקה מהדם היא למנוע את טשטוש הגבולות בין האדם לבין עולם החי, ולהזכיר שייעודו של האדם גבוה ונבדל [רש"ר הירש].