חלוקת בשר הקורבנות לכוהנים מוסדרת תוך יצירת הקבלה הלכתית ורעיונית בין קורבן החטאת לקורבן האשם. אף על פי שקורבן האשם אינו מובא על חטאים חמורים שחייבים עליהם עונש כרת כמו קורבן החטאת, מדובר במעילה בקודש, ולכן הושוו דיניהם [ספורנו].
הפרשנים נחלקו בהבנת מהות ההשוואה במילים כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם. הגישה המרכזית על פי הפשט היא שההשוואה מתייחסת להמשך הפסוק, כלומר ששני הקורבנות שווים בדין אכילת הבשר [רש"י, שפתי חכמים, מלבי"ם]. בניגוד לקורבן עולה שנשרף כליל או לקורבן שלמים שנאכל על ידי הבעלים, החטאת והאשם נאכלים שניהם על ידי זכרי כהונה בעזרה [ביאור יש"ר]. מנגד, על פי מדרשי ההלכה, ההשוואה נועדה ללמד דין חדש שאינו מפורש באשם: כשם שקורבן חטאת דורש מהבעלים לסמוך את ידיהם על ראש הבהמה לפני השחיטה, כך גם קורבן האשם טעון סמיכה [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, רד"צ הופמן].
החלק השני של הפסוק, הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר־בּוֹ לוֹ יִהְיֶה, מגדיר מי זכאי לקבל את בשר הקורבן. הזכות ניתנת לכוהנים השייכים ל"בית האב", כלומר המשפחה התורנית שעובדת במקדש באותו היום [רלב"ג, הכתב והקבלה]. הפרשנים מסכימים כי המילים אֲשֶׁר יְכַפֶּר־בּוֹ אינן מגבילות את הזכות רק לכוהן שזרק את הדם בפועל, אלא לכל כוהן שראוי וכשיר לבצע את עבודת הכפרה [רש"י, מזרחי, רלב"ג, הכתב והקבלה].
הגדרה זו ממעטת ומוציאה מכלל החלוקה כוהנים שאינם כשירים לעבודה באותה עת, כגון "טבול יום" (כוהן שטבל להיטהר מטומאתו אך עדיין ממתין לשקיעת החמה), "מחוסר כיפורים" (כוהן שנטהר אך טרם הביא את הקורבן המשלים את טהרתו), ו"אונן" (מי שמת לו קרוב משפחה באותו היום וטרם נקבר) [רש"י, תורה תמימה, שפתי חכמים, מלבי"ם, חומש קה"ת]. עם זאת, כוהן בעל מום, שאמנם פסול מלהקריב, עדיין מקבל חלק בבשר יחד עם שאר הכוהנים [רלב"ג].
הכוהנים זוכים בבשר רק לאחר שהבעלים התכפרו כראוי [רלב"ג]. מרגע שהבשר עובר לבעלות הכוהן, הוא רשאי לאכול אותו או לחלקו לידידיו כרצונו [ביאור שטיינזלץ]. המילים לוֹ יִהְיֶה מלמדות גם כי מעבר לבשר, אפילו עצמות הקורבן מותרות לכוהן, והוא רשאי להכין מהן כלים [תורה תמימה]. בנוסף, במקרה ייחודי שבו הכוהן מקריב קורבן עבור חטא של עצמו, הוא אינו חולק את הבשר עם שאר משפחת הכוהנים שבאותו יום, אלא הקורבן שייך לו בלבד [העמק דבר].