לאחר פירוט הלכות זבחי השלמים, התורה קובעת חוק תזונתי יסודי הנוגע לחלקים הפנימיים של הבהמה. מכיוון שהחלב והדם הם החלקים המובחרים שנבחרו להיות מוקרבים לה' על גבי המזבח, הם נאסרו לחלוטין באכילה לאדם, גם כאשר הבהמה נשחטת לצורך סעודת חולין שגרתית [צרור המור, שפתי כהן].
הציווי מופנה אל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הגדרה המלמדת כי גויים אינם מוזהרים על אכילת חלב, בעוד שגרים ועבדים משוחררים כלולים באיסור זה [מלבי"ם, שפתי כהן, אדרת אליהו].
התורה מפרטת את המינים האסורים ומציינת שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששלושת המינים הללו נבחרו משום שרק מהם מביאים קרבנות. כדי לחלוק כבוד לקרבנות, נאסר החלב שלהם גם כאשר הם אינם מוקדשים למזבח. מתוך פירוט זה נלמד כי בהמות טמאות, חיות בר (כגון צבי ויחמור) ועופות אינם בכלל איסור חלב, וחלוקם מותר באכילה, שכן ממילא אינם מוקרבים על המזבח [רלב"ג, ביאור יש"ר, בכור שור, חזקוני]. גישה חלופית על דרך הסוד מסבירה כי חלב חיות הבר מותר מאחר שנשמות בני אדם אינן מתגלגלות לתוכן, בניגוד לבהמות הבית שבהן ישנה מורכבות רוחנית האוסרת את אכילת חלבן [שפתי כהן].
מהות החלב האסור מוגדרת כחלק השומני שיש עליו קרום הניתן לקילוף, והוא עוטף את האיברים הפנימיים בדומה לבגד [פירושי רד"צ הופמן]. האזכור המדויק של שור, כבש ועז מלמד שרק חלב המשותף לשלושת המינים הללו נאסר. עובדה זו מוציאה מכלל איסור את האליה (הזנב השומני של הכבש). אף על פי שהתורה מכנה לעיתים את האליה בשם "חלב" משום שהיא החלק המשובח בבשר, היא מותרת באכילה מאחר שאינה קיימת בשור ובעז [תורה תמימה, רש"ר הירש].
השימוש במילה הכוללת כָּל־חֵלֶב מרחיב את גבולות האיסור במספר רבדים. ראשית, המילה באה לרבות בהמות שהן כלאיים המורכבים ממינים אלו [מלבי"ם, צפנת פענח]. שנית, התורה קובעת כאן אזהרה חמורה לֹא תֹאכֵלוּ הכוללת גם אכילת כמות מזערית שפחותה משיעור של כזית, וכן אכילת חלב של "כוי" (בעל חיים שיש ספק אם הוא חיה או בהמה). אף על פי שעונש הכרת החמור חל רק על מי שאוכל כמות משמעותית של חלב מבהמה ודאית, עצם האזהרה והאיסור חלים על כל כמות ועל כל ספק [תורה תמימה, אדרת אליהו, רש"ר הירש]. בנוסף, המילה הכוללת מלמדת שחלב של שור שנידון לסקילה או של עגלה ערופה, למרות שהוא אסור בהנאה, נותר טהור ואינו מטמא כנבלה [תורה תמימה].
לבסוף, איסור החלב הוא כה מוחלט, עד שאם אדם אוכל חלב של בהמה שמתה מעצמה (נבלה) או של בהמה שהוקדשה לקרבן, האיסורים חלים זה על גבי זה, והוא ייענש בכפליים על אותה אכילה, הן על איסור חלב והן על איסור נבלה או קודש [תורה תמימה, שפתי כהן].